סיון רהב מאיר: החנוכייה שחזרה לנירנברג

ראיינתי את יצחק רבין, כילדה, זמן קצר לפני הרצח. השבוע ציינו 27 שנים להירצחו, ומדי שנה אני מרגישה שהיום הזה פשוט נחטף לטובת האשמות ונאומים פוליטיים. אז הנה כמה דברים שאמר רבין במהלך חייו, שיכולים אולי להשלים את התמונה:

• "אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט ולא יהלומים. ישראל ענייה במשאבי טבע, אבל יש לה ויש בה פוטנציאל אנושי אדיר".
• "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המילים: 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר: יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז. כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא בסדר".
• רבין היה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים. כך אמר אחרי שחרור ירושלים: "כל ההיסטוריה של העם היהודי נמצאת בין חריציו של הכותל הקדוש הזה".
• וכך אמר כראש ממשלה, לנוער יהודי מהעולם: "אפילו אם אתם יושבים כבר שנים ודורות בבואנוס איירס ומלבורן, בניו יורק ובלוס אנג'לס, בלונדון ובבריסל, כאן - זה הבית שלכם".

לזכרו של יצחק בן נחמיה.

מה הכי חשוב?

"מה המסר החינוכי שהכי חשוב לך להעביר כיום?". כך שאלתי פעם את הרב חיים וולקין, שנפטר השבוע בגיל 77. מסלול חייו המרתק התחיל בסין, שם הוא נולד (המשפחה נמלטה לשם מהשואה), המשיך בארצות הברית והסתיים בירושלים, שם חינך במשך עשרות שנים. וכך הוא ענה:"מה הכי חשוב? מה שחונכתי עליו מיום עומדי על דעתי – כבוד הבריות. אין אדם שאין לו מעלה. אין אחד שאין בו משהו מיוחד שראוי להערכה. חז"ל לימדו אותנו: 'איזהו מכובד? המכבד את הבריות'. אדם מכובד זה רק אדם שיודע לכבד אחרים. יודע למצוא בכל אחד את הנקודה שאפשר לציין לטובה, למצוא במה הוא יחיד בדורו.

"הרב קוק מסביר בסידור שלו שברגע שנוצרתי, ברגע שנולדתי – אי אפשר בלעדי. יום ההולדת שלך הוא היום שבו אומרים לך: עלה לבמה, צריכים אותך! כל אחד הוא כמו שאומרים באנגלית 'יוניק', אין לו תחליף, ויש לכבדו. זה הדבר הכי חשוב לזכור – כמחנך, כבעל, כאישה, כילד, כהורה".

רבבות תלמידיו, מהארץ ומהעולם, נפרדו אמש מהרב שביקש מהם, קודם כל, לכבד.

לדעת לשים גבול

איפה שמים גבול? אברהם אבינו הוא המורה שלנו לחסד. כבר אלפי שנים ילדים ומבוגרים לומדים בפרשת השבוע על הכנסת האורחים המיוחדת שלו, על האוהל שהיה פתוח לכל אורח, על הריצה שלו אחרי שלושה אנשים זרים רק כדי לתת להם לאכול ולשתות.

כל זה נכון, אבל פרט קטן וחשוב מסתתר כאן: אברהם מבקש שאורחיו ירחצו את רגליהם בכניסה. רש"י מסביר זאת כך: אברהם חשב שהם עובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק רגליהם, והקפיד שלא להכניס בשום פנים ואופן עבודת אלילים לתוך ביתו.

יש פה מסר עצום על איזון: מצד אחד קירוב, מצד שני ריחוק. מצד אחד נתינה ואכפתיות והכלה ואהבה ופתיחות לעולם. מצד שני – אברהם אבינו לא מתבלבל, מציב גבולות ברורים ונחרצים, יודע מתי להתרחק וממה להיזהר, כך שאפילו אבק של עבודה זרה לא ייכנס לאוהל המיוחד שלו ושל שרה אמנו.

אברהם אבינו מלמד אותנו כאן לא רק חסד, אלא שגם לעשייה חיובית, לעזרה לזולת ולתיקון העולם – יש גבולות. כל אחד מוזמן לחשוב איפה הגבולות שלו.

לפתוח את הדלת

הצלם של תוכנית הבוקר חיכה לי אתמול בבוקר כרגיל מחוץ לבית, שאגיע לשדר. אבל אז הוא כתב לי שבגשם כזה אי אפשר לשדר. צריך להיכנס פנימה.

בדיוק הכנתי אתמול שיעור על הכנסת האורחים של אברהם אבינו. איפה אני ואיפה הוא. הסלון והמטבח היו מבולגנים אחרי שהילדים יצאו ללימודים ועוד חיפשו בבוקר מעילים ומגפיים. לא בדיוק התחשק לי לסדר מהר, להכניס עכשיו מישהו הביתה, להציע קפה, לארח.

אחר הצהריים הבן של השכנים דפק בדלת וביקש מיקסר כי הם בדיוק מכינים עוגה. אז קמתי והכנסתי אותו אל המטבח.

תכלס, האם הייתי מעדיפה לא לפתוח את דלת הבית לשניהם? כנראה שכן.

ואז חשבתי על זה: למה היהודי הראשון, אבי האומה, ראש המאמינים בכל הדורות, מזוהה דווקא עם המצווה הזו של הכנסת אורחים? למה כל כך חשוב לתורה, ואז לאלפי פרשנים לאורך אלפי שנים, להדגיש שהאוהל שלו היה פתוח מכל צדדיו לכל עובר ושב?

אולי כי הכנסת אורחים דורשת שנזוז, שנתאמץ, שנשנה תוכניות, שנצא מעצמנו. הרבה יותר קל להעביר קצת כסף בביט, ולא לטרוח. הרבה יותר קל לשבת ולהכין שיעורים על הכנסת אורחים, מאשר להכניס אותם בפועל הביתה. אבל אברהם אבינו לא רק עושה זאת, אלא עושה זאת בשמחה ובהתלהבות, מתוך הבנה שזו הבשורה שלו לעולם.

בעידן הדיגיטלי שלנו, פרשת השבוע רלוונטית אפילו יותר: בתור בניו של אברהם אבינו, אנחנו מתבקשים לראות פנים, ולא מסכים. הלוואי שנזכור זאת, בפעם הבאה שבה מישהו דופק בדלת.

האור חזר

בכל העולם ציינו הלילה 84 שנים ל"ליל הבדולח". אצל הרב אליעזר חיטריק, שליח חב"ד בעיר נירנברג שבגרמניה, התרחש סיפור יוצא דופן: בליל הבדולח ב-1938 נהרסו אלפי בתי כנסת, בתי מגורים וחנויות בפוגרום נורא ברחבי גרמניה. באותו לילה נחרב גם בית הכנסת הגדול של נירנברג. צעירים גרמנים רבים התפרעו שם. אחד מהם, ילד גרמני, לקח חנוכייה גדולה מבית הכנסת ושמר אותה אצלו. לפני כמה שבועות פנה לפתע לרב חיטריק האחיין של אותו ילד, והעביר אליו חנוכייה מוזהבת, עם המכתב הבא:"הדוד שלי לקח את החנוכייה הזו מבית הכנסת הבוער שלכם. הוא היה אז בן 10, ושילם על הגניבה הזו בזמנו במכות שקיבל מאביו. האב דרש להחזיר את החנוכייה לשכנים היהודים, אבל לאורך השנים הקהילה ברחה, נעלמה, הושמדה. הייתי שמח להחזיר כעת את החנוכייה לעם שאליו היא שייכת. אני רוצה שתקבלו אותה כאות של שלום ופיוס, ומאחל הצלחה לך ולקהילה שלך בנירנברג".

שאלתי את הרב חיטריק הנרגש מה משמעות הסיפור הזה לדעתו, וכך הוא ענה: "84 שנים חלפו, אבל הגזילה הושבה למקומה. זה סמלי בעיני, כי זו בדיוק השליחות שלנו היום בנירנברג: להחזיר את אור היהדות לכל מי שהאור הזה נגנב ממנו לאורך השנים".

תודה לישראל גרובייס שהעביר אלינו את הסיפור.