אני מקשיבה לכולם, כל הזמן. ולפעמים גם אני רוצה שישאלו אותי "איך את?"

זהו אחד הטורים הכי חשופים שלי.

מוקדש לך, רינת, ולכל אותן "רינתיות" שלא מוותרות לעצמן ועל עצמן.

ולכל מי שמרגיש בודד - גם כשהוא מוקף בהמון אדם.

* * *

בואו נדבר רגע על הבדידות שיש בשליחות. לפעמים זה בודד כל כך.

וזה קטע מבלבל נורא.

כי אם תתבוננו בי מן הצד תראו אותי מוקפת בהמון אנשים. אף פעם לא לבד. אבל אני בעיקר בתפקיד המקשיבה. עוברת מאחד לשנייה ו...מקשיבה.

ויש כל כך הרבה למי להקשיב ומה לשמוע: הבחורה עם התרמיל הירוק שהגיעה רק אתמול מרגישה חסרת משמעות. כבר שנים שהיא הולכת סחור סחור סביב עצמה. לפחות בהרים יהיה לה נוף יפה לראות. אולי הלב שלה יצליח להתרחב סוף סוף.

והבחור עם הקעקועים בכל הגוף מוסיף לעצמו בכל חודש עוד קעקוע. ככה קל לו יותר להתבונן על עצמו במראה. אחרת זה קשה לו מדי. הזיכרונות עולים וצפים.

האישה שהגיעה לטייל עם הבת שלה מקווה שאולי כאן הילדה תסלח לה. תבין שהגירושין מאבא שלה לא היו באשמתה. שהיא ממש לא הרעה בסיפור הזה.

לפעמים נראה לי שהחדרים של בית חב"ד הם כמו חדרי הלב והסיפורים צפים ועולים.

בחלקם יש ריפוי, ובחלקם עוד יהיו.

אני כאן להקשיב, ולא פחות מזה, להתבונן.

אבל לפעמים הייתי רוצה כל כך שגם אותי ישאלו: איך אני מרגישה היום? האם ישנתי טוב בלילה? האם אני בתקופה טובה בחיים שלי?

אני מבינה שזה קצת פחות רלוונטי בתפקיד שלי כאן, וזה בסדר. אני חושבת שהתרגלתי לזה עם הזמן.

גם כשאני מבקרת בארץ ופוגשת חברות מהעבר, אני מרגישה קצת מחוץ לעניינים. בזמן שהן מספרות על החיים שלהן, אני הרבה מקשיבה ופחות משתפת.

איך אספר להם שאתמול עוד הייתי במנזר כדי לבקר נזירה ישראלית שהיא גם החברה הכי טובה שלי פה?!

ושבשבוע שעבר היינו, חזקי ואני, בהימלאיה, כדי להביא גופה של יהודי מתוק שנמחץ מסלע בראשו?!

וששלשום החזקתי בידיים בחורה שלקחה מנת יתר של סמים, היא לא הפסיקה לקלל אותי, והלב שלי יצא אליה, וכמה אהבתי אותה גם אז?!

אז אני שותקת.

משנה לשנה עוד יותר.

* * *

לפני מספר ימים הגיעה קבוצה של אנשים עם נכויות לבית חב"ד.

חלק מהם היו קטועי רגליים, היו כמה עם שיתוק מוחין, עיוורון. כולם הגיעו כדי לכבוש את ההימלאיה. כי כשיש אהבה - השמיים הם לא הגבול. לצידם מתנדבים נהדרים שלא עזבו אותם לרגע.

 כמה מתיקות היתה בקבוצה הזו.

חזקי ואני הרגשנו באותם ימים שאנחנו מהלכים על עננים של שמיא.

היינו מוכנים להוריד את הירח בשביל כל אחד ואחת מהם.

רינת התישבה לידי ברגע של מנוחה.

רינת היא בחורה פקחית וחדה עם שיתוק מוחין, שמשפיע על גם על התפקוד המוטורי שלה וגם על הדיבור.

כל מילה שהיא מוציאה מהפה עולה לה במאמץ רב. על כל הברה שלה היא נלחמת.

אבל היא לא מוותרת.

לא מרשה לאף אחד להשלים לה את המשפט, גם כשזה כל מה שאת רוצה לעשות כדי להקל עליה.

אני שואלת אותה איך היא מרגישה, כמו שאני תמיד עושה, אבל אז היא מזיזה את התלתלים שלה מצד לצד, מסתכלת עלי במבט חודר ושואלת אותי לאט לאט: "ואיך את?".

הסכר נפתח.

אני מוצאת את עצמי מספרת לה על הבדידות, על כמה זה לא קל להקים משפחה בקטמנדו, לתמרן בין הילדים הגדולים שבארץ לאלה שאיתנו כאן, על השנים הראשונות ואלה שבאו אחריהן.

הערב הולך ויורד, ואני עוד מספרת לה את עצמי. פורסת אותי לפרוסות דקות.

לא יודעת מה יש בה, שדווקא לה אני מספרת, אבל זה פשוט קורה.

אחר כך רינת קמה ממקומה והולכת לאט לאט אל החדר שלה במלון.

לא נותנת לאף אחד לעזור לה או להחזיק לה את היד.

ולפתע יורדות דמעות מהעיניים שלי, בלי להבין למה בדיוק.

הן פשוט זולגות מעצמן...