המשפחה שחיה בחוה מבודדת ומתחברת לבריאה: "לא ייתכן שהמדינה תעקור אותנו"

אי שם בהרים הסמוכים לבית שמש, בחוה חקלאית אורגנית, מתגוררת משפחת דרומי כבר ארבעים שנה. המגורים שלה שונים לגמרי מן המקובל. למעשה, כמעט שום דבר אצלם אינו זהה לבתים אחרים. הם לא מחוברים לחשמל, אלא מתבססים על חשמל סולארי; אין להם אספקת מים, אלא הם שואבים אותם מהבאר, ובאופן כללי הם מייצרים לעצמם את רוב מה שנדרש. גם הפירות, הירקות ואפילו חלק מהתבלינים שמשמשים במטבח מגיעים מגידולי השדה שסביב הבית. בנוסף, מגדלת משפחת דרומי עדר עיזים ועוסקת בשיקום נוער ובפעילויות חקלאיות חינוכיות שונות לצורך פרנסה. יש להם גם בית בד על אבני ריחיים בו ייצרו שמן במשך שנים, אך ב-20 השנים האחרונות הוא מושבת בשל צו מנהלתי.

באר המים

חזקיה אמיר דרומי, מי שהקים את החוה יוצאת הדופן הזו יחד עם אשתו יעל, אינו איש צעיר. הוא אב לילדים וסבא לנכדים רבים. למרות זאת ממשיכים הוא ואשתו לצאת לרעות את הצאן ולטפל בגידולי השדה, מתוך אהבה אין קץ לפשטות ולנוף הבראשיתי. הם עושים זאת יחד עם ילדיהם שכבר הקימו משפחות משלהם, אך ממשיכים לפקוד את החוה. "אין יום שבו אני לא מודה להקב"ה על כך שהוא הביא אותי לכאן", מציין דרומי, "ובכלל, על כך שהוא קירב אותי אליו, כי חיי התחילו ממקום שונה לחלוטין".

כך נראה המקום כשהגיעו אליו

מסע של שבע שנים

דרומי נולד בקיבוץ אורים שבנגב, הוריו ממקימי הקיבוץ. אמו הגיעה מארה"ב ואביו מבולגריה. כשהיה בן חמש עברה משפחתו לארה"ב למשך שש שנים, לצורך לימודי האב.

"מארה"ב חזרנו לבאר שבע", הוא ממשיך, "גדלתי והתחנכתי בבית הספר, ובתיכון למדתי בבית ספר חקלאי, המשכתי לצבא ובמלחמת יום הכיפורים הייתי לקראת סוף השירות. הוצבתי אז בגבול לבנון וחוויתי מצד אחד את החוויה הקשה של המלחמה, ומצד אחר את הניצחון הפלאי, כשניצחנו למרות שזה היה נראה חסר סיכוי".

תמונת ילדות

לאחר שחרורו מן הצבא הרגיש דרומי שהמראות הקשים אינם עוזבים אותו, וחש שהוא מוכרח לצאת מן הארץ כדי להרגיע את נפשו. כך הוא מצא את עצמו בתחילת שנות העשרים לחייו כשהוא יוצא למסע הארוך ביותר שעשה אי פעם.

"מסע ארוך" במושגים של יוצאי צבא של היום נמשך שנה ואפילו שנתיים, אבל אצל דרומי זו רק הייתה ההתחלה. "התחלתי את המסע בטורקיה, משם צעדתי כמעט לגמרי ברגל אל הודו, דרך איראן, אפגניסטן ופקיסטן, המשכתי גם למדינות באפריקה ולאזור האוקיינוס השקט. במשך שבע שנים טיילתי בנינוחות כשאני צועד בשבילים ומתפעם מיופי הבריאה, מקפיד לא לישון יותר מיומיים במקום אחד, כדי לחוות כמה שיותר. ראיתי עולם מופלא עם שבטים בלתי מוכרים, מנהגים מגוונים, ארצות מופלאות, זה היה מרתק ובעיקר עורר אותי לחפש אחר האמת שלי".

בטיול באפגניסטן

היית לבדך לכל אורך הטיול?

"כן, במשך רוב הטיול הייתי לבדי, אך פעמיים במהלך הטיול פגשתי חבר טוב שטייל איתי ארוכות. אהבתי להיות לבד, רציתי להיות עם המחשבות ועם החוויות האישיות שמתעוררות אצלי. האמת היא שלא לקחתי כמעט חפצים, היה לי בסך הכל תרמיל קטן שתפרתי בידיי. גם לא הייתי צריך כסף, כי כמעט לא היו לי הוצאות. לא השתמשתי בתחבורה, לא ישנתי במקומות מסודרים והסתפקתי באוכל הפשוט ביותר".

בבית הבד לפני שנים

דרומי מציין כי במהלך הטיול הוא פיתח לעצמו מנהג – לא ללכת למקומות מפורסמים שהוא שמע עליהם, מאחר שמקומות כאלו הם מקומות מתוירים, וממילא התושבים אינם מתנהגים באופן הטבעי שלהם. "רציתי לראות את החיים הרגילים של אותם אנשים", הוא מבהיר, "ובאמת הגעתי עד לקצוות הנידחים ביותר של העולם. כמובן שכאשר פועלים מתוך לימוד עצמי אז גם טועים, ואכן היו לי לא מעט טעויות, חלקן גדולות. אבל כמו תינוק שנופל שוב ושוב, וכך לומד לבסוף ללכת, גם אני לימדתי את עצמי. לא ויתרתי, הייתי  מאוד אינטנסיבי בחיפושים שלי, הרגשתי דחף חזק להבין איך אנשים חיים בעולם, מה גורם לתופעות שונות ובעיקר מה משפיע על מלחמות או על שלום. התחושה שלי הייתה שרק אחרי שארגיש שאני באמת יודע, אוכל לדעת מהי דרכי בחיים ומה אני מחפש".

ובאמת הטיול הבלתי שגרתי שלך עזר לך להבין את עצמך יותר?

"הטיול עזר לי להבין שאני לא חכם כפי שאני חושב", הוא מתחייך, "ככל שחלף הזמן התחלתי להבין שיש דברים שאני לא יודע ושאם ההחלטות היו באמת שלי, כבר מזמן לא הייתי כאן, כי עשיתי במהלך הטיול כמה טעויות הרות גורל שהובילו אותי כמעט למוות. הקב"ה תמיד ליווה אותי, הציל אותי ושמר עליי מכל מיני מצבים קשים. לבסוף הייתי חייב להודות שאני טועה והמישהו היחיד שמציל אותי הוא זה שנמצא למעלה, הוא לא עוזב אותי גם במקרי קיצון. הוא פשוט קיים והווה".

כאמור, לאורך כל הטיול היה דרומי נתון בחיפושים. "קראתי הרבה מאוד ספרים וכתבים, עד שהזדמן לי לקרוא מדברי התורה שלנו, ופתאום גיליתי שהם מדברים בדיוק על מה שאני מחפש".

הסוכה של מש' דרומי

הוא מדגיש שזה לא היה גילוי שנעשה ביום אחד, אלא תהליך ממושך מאוד שבמהלכו הוא הרגיש את החיבור הפנימי ונוצרה אצלו הבנה ששום דבר בעולם לא מתנהל במקרה, אלא יש ישות עליונה ואף יותר מכך – הוא רוצה לעשות את רצונו של אלוקים ולקיים את ייעודו בעולם. "שואלים אותי מתי חזרתי בתשובה, ואני תמיד משיב שעד היום אני נתון בתהליך", הוא מעיר, "כי תמיד יש מה להוסיף וללמוד".

באחד הימים הוא שב לגיחה קצרה לארץ, שם פגש את יעל, אשתו לעתיד, ילידת חיפה שעשתה את שירותה הצבאי בקיבוץ על גבול לבנון. "היא הצטרפה אליי למסע ברחבי העולם ולאחר שחזרנו היה ברור שאנו ממשיכים במסע המשותף שלנו שנמשך עד היום – מסע של החיים".

לחיות את הטבע, להתחבר לבריאה

שום דבר בחיים של דרומי לא היה זהה לשל אחרים. "אחרי שנים שהתבודדתי עם עצמי ועם מחשבותיי, הרגשתי שאני רוצה לחיות חיים פשוטים, להיות שותף לטבע שה' ברא ולמלא את ייעודי", הוא מסביר. "רציתי לגדל לעצמי את הפירות והירקות, ליהנות מהמרחבים, להתרחק מהלחץ ומהעיר הסואנת".

מסיק משפחתי

איך חיים באופן כזה בארץ?

"זהו, שבאמת לא היה לנו איפה לעשות את זה. אחרי החתונה פנינו לרשות מקרקעי ישראל וקיבלנו את הסכמתם להקים חוה בדרום הכרמל. אלא שכאשר הגענו למקום התברר שזה בסמוך לשטח אש של צה"ל וזולגים לשם מטחי יריות. אני זוכר שהתלוננתי באוזני אשתי: 'את רואה? אפילו צה"ל יורים עלינו'. בשלב מסוים עלינו על מטוס לניו זילנד ובמשך שנה התגוררנו באיים כשאני חולם על האפשרות לשבת כל החיים על גדותיו של נחל ולהיות עם עצמי ועם בוראי. אבל כנראה שכבר הייתי במקום אחר, הלב היה בארץ ונוצרו געגועים חזקים. עם כל היופי וגן העדן שבאיים המופלאים היה ברור לי שאני לא יכול להישאר שם, אז אחרי שנה חזרנו לארץ, המשכנו לפעול לקבלת שטח להקמת חוה ובסופו של דבר קיבלנו רשות להקים חוה חקלאית אורגנית בהרים הסמוכים לבית שמש".

איך אתה מסביר את הרצון החזק להתגורר לבד?

"קודם כל נהוג לומר ש'לאן שאדם רוצה לילך לשם מוליכים אותו'. יש אנשים שאוהבים לעסוק בהייטק ויושבים מול מחשב, הם בוחרים בכך והקב"ה נתן להם את הרשות. אני החלטתי שאני רוצה חיים פשוטים. לכך אני מתחבר. עד היום אני מסתכל לפעמים בחשש על הקדמה המואצת ולעתים קרובות שואל את עצמי להיכן עוד נגיע בסופו של דבר. אני לא מתחבר לזה ונהנה להסתפק במועט – עם מים פשוטים וירקות ופירות שאנו מגדלים לעצמנו. יש לנו עדר כבשים שאנו רועים מידי יום, וזוהי דרכנו. לא אני המצאתי את זה, כך נהגו גם אבות אבותינו".

ולא חסרה לכם חברה?

"לא חסרים לנו חברים בכלל, כי אנחנו לא קיצוניים ולא מתנזרים מהעולם. אמנם בשנים הראשונות היינו מבודדים מאוד ואפילו את ילדינו חינכנו בחינוך ביתי, אך בשלב מסוים הבנו שהגזמנו, כי ילדים צריכים לפתח את היכולת החברתית שלהם, אז שלחנו אותם לבית הספר, ובעקבות המגעים שלהם עם ילדי הכיתה, התחילו להגיע אלינו בשעות הצהריים ילדים לביקור. ההורים היו מתקשרים לאחר מכן ושואלים: 'הילד שלנו חזר כל כך שמח ורגוע, איך עשיתם את זה?' כך התפתח הקשר שלנו עם הרבה משפחות ואנשים, וגם התחלנו להבין שיש לנו ביד כלי אמתי שיכול לסייע לא רק לנו, אלא גם לסביבה. גם חברי ילדות מבקרים אצלנו. מגיעים לכאן אנשים מכל הרבדים בציבור, הם מתבשמים מהאווירה ויוצאים עם תובנות חדשות. ביקרו פה לא מעט בחורים שנשרו מהדרך ולא ידעו איך לחזור, יצאנו יחד למרעה, הם חוו קצת רגעי שקט ובסופו של התהליך דעתם התיישבה. אני מרגיש שזוהי באמת שליחות גדולה".

ואיך אשתך זורמת עם אורח החיים הזה?

"החיבור הזה מגיע גם ממנה, היא לגמרי משלימה אותי – אני מאזן אותה והיא מאזנת אותי. אנחנו כל כך שמחים בחלקנו וכיום כשיש לנו ילדים, נכדים והרבה מגע עם ציבור שמחפש דרכים להתחזק ולהתקרב לבורא עולם ולארצנו האהובה, אני מרגיש שעשינו מה שטוב לנו".

סכנת קריסה

אלא שדווקא בימים אלו ארע מה שמכנה דרומי "צחוק הגורל", אם כי לדעתו זה רחוק מלהיות מצחיק. "אני זוכר שלפני 40 שנה, כשהגענו לראשונה לחוה, התיישבנו תחת עץ חרוב עתיק וחשבנו על הקשיים שעומדים לפנינו", הוא משחזר. "שוחחנו אז על כך שאין לנו מים וגם לא חשמל, ומצד שני עלולות להיות גניבות ושריפות. הסתכלנו אחד בעיני השני וקיבלנו על עצמנו את המשימה.  מאז ועד היום באמת יש לא מעט התמודדויות, בדיוק כפי שצפינו. אבל דבר אחד לא יכולנו לחשוב או להעלות בדעתנו". דרומי עוצר לרגע וקולו נשנק: "לא חלמנו שבסופו של דבר מנהל מקרקעי ישראל יהיה זה שידרוש מאתנו לפרק את החוה, מה שאכן קורה בשנים האחרונות".

אבל למה לפרק? מה הטענה שלהם?

"יש להם טענות שונות, אבל ברור לי שהם רק מחפשים סיבות כדי למנוע מאתנו את המגורים כאן, והראיה היא שאנחנו לא היחידים. היו עוד שש חוות במרכז הארץ ובמנהל פירקו את כולן. אנחנו היחידים ששרדנו, וגם זה לא לגמרי. לאחרונה קיבלנו צו הריסה שבעקבותיו נדרשנו להרוס כמעט את כל החוה, כולל בית הכנסת ששוכן במבנה עתיק ששימרנו וכן את המערה שישנו בה בחורי ישיבה שלא היה להם בית. זהו דבר שלא האמנתי שיכול לקרות. במשך שנים חווינו כל כך הרבה סיפוק, ופתאום הכל מתהפך ואנחנו כביכול הופכים לאויבי המדינה".

בית הכנסת לפני הריסתו

תהליך ההריסה

ומה נותן לך כוח?

"אני יודע שהמגורים שלנו כאן הם לא רק למען עצמנו אלא למען עם ישראל כולו. מעבר להר שבו אנו מתגוררים יש בדואים וברור שברגע שנעזוב הם ישתלטו גם על החוה שלנו. בנוסף, אנחנו מגנים מפני שריפות ושומרים על המקום. שלא לדבר על האנשים הרבים שבאים לכאן ומרגישים קשר ישיר לטבע".

ואם חלילה תיאלצו לפנות את החוה, לאן יהיו פניכם מועדות?

"אני לא מסוגל לחשוב על זה, כי ברור לי שהלב שלי יישבר באותו רגע. אבל אני לא מאמין שהקב"ה יאפשר לזה לקרות. הרב חיים החלבן זצוק"ל, רבי ומורי, הדריך אותי בדיוק איך לנהוג והורה לי כי למרות הקושי עליי להרוס את בית הכנסת ואת בתי הילדים שהקמנו. זה לא היה קל, אבל הוא הסביר לי שאני חייב להתפשר, ולקבל על עצמי קושי ולאחר מכן אראה שבעזרת השם הכל יתהפך לטובה. כך עשיתי ונותר לי רק להאמין שהכל עוד יתהפך ובעזרת ה' נמשיך להתגורר כאן ולעשות כמיטב יכולתנו לשמירה ופיתוח המקום לנו ולכלל ישראל".