כבר לא להתענג על אלוקות בגן עדן, אלא על חיבור לה’

"איזה תענוג אלוקי אדיר! עוד מעט אני יוצאת מכֵּלַי", אמרה נשמל'ה לחברתה.

"אל תדאגי, נשמל'ה, אין לך גוף לצאת ממנו, שכחת שאת באוצר הנשמות?", קרקעה אותה באחת חברתה.

נשמת'ל מצטרפת לשיח הנשמות שבאוצר ההיכל, ומוסיפה את שלה: "אוי, איזה אור מיוחד יש כאן! להתענג מזיו השכינה זה הרבה יותר מתחושת גן עדן!".

צלצול צורמני קטע את שיח הנשמות שבגן עדן.

"נשמל'ה!", כרוז חדש יצא, "את נקראת לשדה התעופה לירידת הנשמות. כעת הגיע תורך לרדת לעולם העשייה".

שתיקה רועמת.

"אוי לי. להפסיד את כל השפע הרוחני האדיר הזה? ועוד בשביל מה? מה נגזר עלי? כל כך מהר? אולי עוד קצת..?" מנסה להרוויח עוד כמה רגעים של אושר רוחני.

"מתנצל, זהו צו השעה. עד מתי נמשיך בגלות?", המלאך עונה לה, "רק כשיכלו כל הנשמות בגוף משיח בא. לאט לאט כל נשמה תרד מכאן, ותצא למלחמה בקרב על ניצחון האור מתוך החושך. את מבינה, נשמל'ה, צריך עוד יהודים שיפיצו את דבר ה' בעולם וכל אחד כזה שמרעיש בעניין - מקרב בעוד צעד את הגאולה. יש לך תפקיד למטה. זקוקים לך!".

נשמל'ה מתחילה להבין. מפנימה את העניין ורגע לפני שהיא יורדת, המלאך מוסיף: "תראי את המסלול שאותו את צריכה לעבור, האם את רואה את כל העליות והירידות שבדרך? את מסכימה לרדת למשפחה הזאת? חשוב שתהיי שלמה עם המסלול שלך לפני הירידה".

הנשמה מתבוננת ומאשרת. למרות הצער הרוחני שלה, היא מבינה שיש לה מטרה.

"אני מסכימה לרדת, וכן, למשפחה הזאת. עם כל הניסיונות בדרך. בעזרת השם לא אתבלבל בדרכי. אזכור שכל המטרה של ירידתי היא לבחור בטוב. באמת הנצחית. לוותר על ההנאה הרוחנית שלי כדי להניע את כל העולם לגאולה."

ספלאצ'... היא נשלחת אל הגוף האנושי בשדה התעופה לירידת הנשמות בגופים פה בעולם העשייה, בתוך בית רפואה, נולדה תינוקת, ובוכה, איי איי... ותוך כדי היא מזכירה לעצמה - "ירידה זו היא לצורך עליה, עד שכל זה הוא כדאי".

מזל טוב! ילדת בת! איזו מתוקה!

אבל למה נשמל'ה את בוכה? הנה אמא. איזה אושר!

בתוך תוכה עולה בה קול עמום – אוי, אם הן היו זוכרות כמה טוב היה למעלה, הן היו בוכות עד עכשיו... אך בבת אחת היא מתעשתת, ומזכירה לעצמה שכאשר יודעים את התכלית, ומכוונים לעשיה מתמדת, הבכי נפסק.

העבודה מתחלפת. כבר לא להתענג על אלוקות בגן עדן, כי אם להתענג על חיבור לה'. ודווקא מתוך ניסיון, מתוך התמודדות, מתוך התגברות. אבל מזה ה' שמח. אנחנו לא צריכים לחפש את התענוג שלנו, אלא את שלו.

מתוך המקום הזה - נגלה שזהו בעצם תענוגנו הפנימי: לעשות את רצונו - לגלות את התענוג שלו.

הנשמה בתוך הגוף מתענגת מעבודתה החדשה - לעשות את רצון ה' דווקא פה בתוך העולם.

הנשמה לא רוצה לרדת לעולם כי היא מבינה את הריחוק. אך דווקא בריחוק הזה - היא מרגישה קירוב הכי פנימי שיש. קשה לה עם הירידה, אבל היא מבינה את גודל התקרבותה לה' דווקא פה, בעולם העשייה.

דווקא במקום שנראה הכי רחוק, אנחנו בונים לו דירה, דירה שאפשר להרגיש בה הכי בבית.