שחקן הכדורסל דניאל תמיר: "לא סתם נעלמתי, חזרתי בתשובה"

תמונות באדיבות "הפועל אמריקה"

בשנים האחרונות תהו רבים מחובבי הכדורסל הישראלי להיכן נעלם שחקן הכדורסל המבטיח דניאל תמיר. מאז שתמיר פרץ אל התחום הוא היווה תקווה גדולה לעולם הכדורסל. כיאה לשחקן בגובה 208 ס"מ הוא הצליח לייצר הצלחות גדולות, מאמניו היו שבעי רצון מהישגיו, ורבים ראו בו כמי שעומד להגיע להישגים גדולים אפילו משל אחיו, עמית תמיר, שהיה גם כן שחקן מפורסם ומצטיין.

ואז, בתוך ההצלחה הגדולה, כשלא מעט קבוצות הציעו לו להצטרף אליהן, הוא פשוט נעלם. שמועות סיפרו על כך שהוא טס לניו יורק, שמועות אחרות דיווחו שהוא משחק בהונגריה, אך את האמת המדויקת איש לא העלה בדעתו. כיום, כמי ששומר מצוות, מתגורר בקהילה היהודית בלוס אנג'לס, ומלמד ילדים תורה ומשחק, מתיישב תמיר לשיחה מרגשת במיוחד.

ישראל, ארה"ב, הונגריה 

"גדלתי כילד בשכונת קריית יובל, בירושלים", הוא פותח בסיפורו. "אנחנו משפחה ספורטיבית, אבי ז"ל היה שחקן כדורסל מצטיין, גם אחי עמית שיחק בנבחרת ישראל, ובכלל הכדורסל היה מאוד מרכזי אצלנו. גם אני, מאז שהייתי בן חמש והתחלתי להבין איך לכדרר כדור, התעניינתי במשחקי כדורסל, ועקבתי בהתעניינות ובהערצה אחרי אחי ואבי".

נושא שמירת מצוות לא עניין אותו כלל באותן שנים. "המשפחה שלנו הייתה חילונית לגמרי", הוא מבהיר, "אבי הגיע מבית אשכנזי בו לא שמרו כלל מסורת, אמי היא מרוקאית, אז שמענו ממנה קצת על חגים, אפילו הקפדנו על הפרדה בין בשר לחלב, אבל עדיין הרגשנו רחוקים מאוד מהדת. זה הגיע עד כדי כך שכשהייתי רואה אדם דתי ברחוב, הייתי חוצה את הכביש. שמעתי סביבי על הדתיים שלא הולכים לצבא, לא משלמים מיסים ועוד מילים פחות יפות ונעימות על הציבור הזה, הרגשתי שאלו אנשים שאני מעדיף לא להשתייך אליהם, וככל שאתרחק מהם – ייטב.

עולם הכדורסל היווה חלק גדול מחייו של תמיר. הוא הצטרף לנבחרת בגיל צעיר והצליח לייצר הצלחות גדולות בנבחרת ישראל, מה שהעניק לו סיפוק גדול ודחיפה קדימה. הוא המשיך לשחק בקבוצה בוגרת של הפועל ירושלים, וכך התפתחה הקריירה המקצועית שלו.

בגיל 18 הוא התגייס, ואחרי שירות צבאי של שלוש שנים בחר לעסוק בתחום החינוך והחל לעבוד עם נוער בסיכון. "בשלב מסוים הציעו לי להשתתף ביוזמה נחמדה – מחנה קיץ בארה"ב לילדים יהודים", הוא מספר. "הזמינו אותי להצטרף אליהם בתקופת הקיץ ולאמן אותם בכדורסל. מבחינתי זה היה שילוב נפלא – גם לעסוק בחינוך וגם בכדורסל. טסתי לניו יורק, ומכיוון שלמחנה הגיעו ילדים רבים מהקהילה האורתודוקסית המודרנית הזדמן לי לראשונה בחיי להשתתף בתפילות ולראות מקרוב שמירת שבת. להפתעתי זה לא היה רע. להיפך, האווירה הייתה נעימה ומאוד מתוקה".

לאחר המחנה עבר דניאל להתגורר בהונגריה, שם הוא שיחק וייצר לא מעט הצלחות. "לא הפריע לי להיות רחוק מהארץ", הוא מודה, "הפעם היחידה שחשתי את הקושי הייתה בחג הפסח. הייתי אז במערב הונגריה, עם 40 אנשים שאף אחד מהם לא מדבר עברית ולא אנגלית, והכי קשה – ללא עריכת שולחן סדר. זה הרגיש לי מוזר, התגעגעתי למנהגי הפסח שזכרתי מהבית. בסך הכל הייתי בהונגריה במשך שנה אחת, במהלכה יצרתי קשר עם בחורה שאינה יהודייה. היא אפילו התלוותה אליי לביקור בארה"ב".

לקראת סיומה של השנה ציפתה לדניאל הפתעה: החוק המקומי בהונגריה השתנה, והוחלט כי אנשים בעלי דרכון כפול לא יוכלו לשחק. "באותו שלב נדרשתי לקבל החלטה להיכן פניי מועדות – האם אני רוצה לחזור לשחק בארץ או להמשיך במקום אחר בחו"ל. הבנתי  מיד שאני רוצה לשחק בישראל, אך כשביקשתי מהבחורה שהכרתי להצטרף אליי הודיעו לה הוריה באופן חד משמעי: 'את בחיים לא מתחתנת עם יהודי'. כאן התנתק הקשר. כמובן שזה לא היה קל, אך במבט לאחור ברור לי שהייתה כאן השגחה פרטית גדולה מאוד. הקב"ה הציל אותי  מנישואי תערובת, הוא ממש אמר לי: 'תישאר בעולם היהודי, כל מה שאתה רואה בחוץ לא שייך לך, אין לך מה לחפש שם'".

לומד בישיבה, משחק במגרש

דניאל חזר לארץ והמשיך לשחק בנבחרת ישראל. למעשה, זו הייתה השנה האחרונה בה שיחק בכדורסל הישראלי. זו גם הייתה שנה משמעותית מאוד בחייו מבחינות נוספות, שכן באותם ימים הוא איבד את אביו בתאונת עבודה וחווה משבר קשה. "הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי עבור אבא", הוא נזכר, "ואז אמרו לי שיש עניין גדול לומר קדיש. החלטתי שאני לוקח את זה על עצמי למשך חודש, ובאמת בחודש הראשון אחרי הפטירה הגעתי מידי יום לבית הכנסת, מתפלל שם וקורא קדיש. הרגשתי רוחניות גדולה, אבל לאחר מכן חזרתי לשגרה שלי, כאילו לא היה שום דבר".

ואז הגיעה הצעה מפתה – גורמים בארה"ב ששמעו על הצלחתו הגדולה במחנות הקיץ עם הילדים, הציעו לו לבוא ללמוד בישיבה יוניברסיטי – המוסד היחיד בארה"ב בו לומדים בשעות הבוקר מקצועות קודש, ואילו בערב מתקיימים לימודי חול ברמה אוניברסיטאית. "הציעו לי ללמוד שם כסטודנט, ובנוסף לאמן את קבוצת הכדורסל של הישיבה", הוא מפרט, "בתחילה הגבתי בשלילה, היה ברור לי שאני לא מתכוון ללמוד במוסד דתי. אבל אחרי שכנועים ודיבורים על הרמה הלימודית הגבוהה, השתכנעתי ובגיל 24 קיבלתי ויזה לארה"ב והשערים נפתחו".

ברגע שאתה עוזב לארה"ב אתה חייב להפסיק לשחק בארץ?

"כן, בוודאי. זה היה הרגע של סיום קריירת הכדורסל שלי, ולכן שקלתי אותו לא מעט. בתחילה התייעצתי עם בני משפחתי וביקשתי לשמוע את דעתם. היינו עדיין בשנה הראשונה על אבא, ולא רציתי חלילה לצער מישהו. האחים תמכו בי ואמרו שזו החלטה מעולה. גם אמא עמדה מאחוריי. נותר לי רק לפנות לסוכן שלי ולהודיע לו שאני פורש. זה היה רגע מאוד לא קל, כי בדיוק אז הגיעו הצעות מצוינות למשחקים בקבוצות לעונה הבאה, שנינו היינו עם דמעות בעיניים, אבל אני חייב לציין שהייתי שלם עם עצמי לגמרי. קיבלתי את הפרידה מהכדורסל בהבנה ובהשלמה, הרגשתי שאני הולך לקראת פרק חדש בחיים".

דניאל הגיע לישיבה יוניברסיטי, ושם גילה שלא הכל פשוט. "כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית המדרש הרגשתי כמו עוף מוזר", הוא מספר בכנות. "הייתי עם תספורת של כרבולת על הראש, שיער קצר וגופייה. הרב הסתכל עליי, ואני נרתעתי. הרגשתי שאין בינינו שום קשר. אבל מהר מאוד תחושת הניכור נעלמה, קיבלו אותי בצורה יפה ואפשרו לי לשאול את כל השאלות שהיו לי, וגם נתנו לי עליהן תשובות שהובילו לשאלות נוספות ולעוד ועוד תשובות מעמיקות. מיום ליום התחזקה אצלי ההבנה שזוהי האמת, הרגשתי שמצאתי את היופי שביהדות. מצאתי את עצמי פעם אחר פעם משוחח עם הקב"ה ומתחנן אליו: 'ריבונו של עולם, אם באמת יש כאן משהו, תראה לי שאני בכיוון הנכון'. באותם ימים גם התחלתי להניח תפילין בקביעות וההתקרבות הרוחנית השפיעה עליי".

הרצאות משנות חיים

אבל ההתקרבות הגדולה הגיעה כשדניאל הוזמן לשבת אצל משפחה יהודית בניו יורק. "הגעתי לביתה של המשפחה ובזמן הסעודה החלטתי להשאיר בצד את המכשיר הנייד", הוא מספר. "הסעודה הייתה מדהימה, מושקעת עם שפע של דברי תורה ושירים. כשסיימנו אמרתי לעצמי: 'זה לא כל כך קשה בלי פלאפון , אנסה להשאיר אותו בצד עד שתסתיים השבת'. באותה שבת, אחרי תפילת מנחה, ניגש אליי הרב משה וינברגר, רב ידוע בניו יורק, והזמין אתי להשתתף באירוע מלווה מלכה במוצאי שבת". דניאל נענה להצעה, אך כשהגיע לאירוע הוא חש את ההלם הגדול. "פתאום ראיתי את כולם לבושים בכובעים חסידיים ובלבוש שבתי, ורק אני הרגשתי לא קשור בכלל. לפתע, מאמצע שום מקום הגיע אליי הרב וינברגר, משך אותי למרכז המעגל והתחיל לרקוד איתי יד ביד. אלו היו רגעים מיוחדים מאוד ולפני שנפרדנו סיכמנו שניפגש".

הפגישה הבאה הגיעה עד מהרה והייתה ממושכת מאוד. "שוחחנו הרבה על חשיבות הכדורסל והפעילות הגופנית שמסייעת לשמירה על גוף בריא, שכן זהו ציווי של הקב"ה. הרב וינברגר גם חידד אצלי את המסר שאני לא שוכח עד היום: 'הקב"ה תמיד רוצה לחלוק אתנו את הטוב שיש לו, הוא מתכופף אלינו כדי לתת לנו, אבל כאן נדרש מאתנו לעשות את התפקיד שלנו – לעמוד על קצות האצבעות ולהתעלות מעט, כדי להצליח לקבל מהקב"ה את כל הטוב הזה".

במקביל לכך, מציין דניאל שהוא חיפש באותם ימים ברשת הרצאות רוחניות, וכך הגיע לסרטונים מרתקים של הרב זמיר כהן בנושאי מדע ותורה. "הצצתי ונכבשתי", הוא מודה. "הדברים של הרב זמיר דיברו אליי מאוד, הם התיישבו על ההיגיון והשכל. בעקבות כך גם הגיעה ההתחזקות המעשית - התחלתי להניח תפילין בעקביות ולהגיע לתפילות, כך תפס תהליך התשובה שלי קצב מואץ".

מסורת של לימוד

הפרק הבא בסיפורו של דניאל הוא דווקא באוקראינה, כאשר הוזמן להצטרף לטיול חסידי עם האדמו"ר מביאלא. "יצאתי לטיול כשאני סקרן לראות להיכן הוא יוביל אותי, וחוויתי חוויה רוחנית מדהימה שקשה לתאר במילים. שיאו של הטיול היה בשבת במז'יבוז', מקום קבורתו של הבעל שם טוב. התפללנו בבית הכנסת בו הוא התפלל והאווירה הייתה מרוממת. לאורך השבת כולה ניהלנו שיחות שחדרו אל הנפש. שוחחתי גם עם האדמו"ר והוא עזר לי להגיע להבנה שאני יכול לקחת את הכדורסל בו אני טוב כל כך ולהוסיף לו תורה".

האדמו"ר לא היה היחיד שאמר לו זאת. דניאל מציין כי באותם ימים הוא שמע גם מרבנים נוספים מסר זהה. "התחלתי להבין שהכדורסל הוא כלי מיוחד שיכול לעשות טוב בעולם", הוא מסביר, "כך חזרתי לאמן את הנבחרת של הישיבה עם כוחות מחודשים. זה היה חשוב באותה תקופה, שכן זו הייתה עונה קצת מאתגרת ולא מאוד מוצלחת מבחינת הכדורסל".

לפני המשחק הבא הציע דניאל לאחד השחקנים ללמוד מעט ברגעים שלפני העלייה על המגרש. השחקן נענה בשמחה, הוא לקח את הספר 'עולם המידות', ואילו דניאל למד מתוך 'מסילת ישרים'. לאחר מכן הם יצאו אל המגרש, ולדבריו של דניאל, הם ראו הצלחה גדולה וניצחו באופן מפתיע. זה לא קרה פעם אחת, אלא בשמונה משחקים ברצף. "לפני כל משחק הקפדנו ללמוד", הוא מבהיר, "זה ממש נתן לנו כוח וגם ראינו בחוש את ההצלחה הגדולה. ואף יותר מזה, היה ממש מעניין לראות איך בדיוק הנושא שאנחנו לומדים בא לביטוי לאחר מכן על המגרש. כך למשל כשלמדנו על הכעס, הזדמן לנו לשחק עם קבוצה בה נוצרו מולנו מריבות, או כשלמדנו על ענווה, הזדמן לנו לשחק עם קבוצה שהרגשנו טובים מהם, והיינו צריכים להשקיע מחשבה כדי להיות מספיק צנועים.

"באחד הימים התקיים משחק אחרי נסיעה ארוכה, ומכיוון שהגענו אליו בשעה מאוחרת לא היה לנו זמן ללמוד. באותו משחק הפסדנו. שוחחתי לאחר מכן עם חברי הקבוצה וקיבלנו החלטה ברורה – בכל משחק, לפני שיוצאים לשטח, יושבים כל השחקנים עם כיפות על הראש ולומדים. אני ממש מתרגש להגיד את זה, אבל באותה שנה, זכינו באליפות הראשונה בהיסטוריה של האוניברסיטה. בעקבות כך הוזמנו לטורניר מיוחד שהגיעו אליו נציגים מכל רחבי ארה"ב. גם שם לא ויתרנו על הלימוד, ורגע לפני המשחק, כשהיינו בחדר ההלבשה, העלינו על הקו את אחד הרבנים המקורבים אלינו וכולנו יחד שמענו ממנו דבר תורה. ברוך ה' המסורת הזו של הלימוד נמשכת עד היום".

"זכיתי לסגור מעגל"

גם מבחינה אישית זכה דניאל לראות בתוך זמן קצר סייעתא דשמיא גדולה. הוא התחתן עם אשתו שאף היא התחזקה מבחינה רוחנית, והם הקימו בית על אדני התורה והמצוות. כיום הם מתגוררים בלוס אנג'לס, מקושרים לקהילה היהודית, ומקיימים אורח חיים דתי לחלוטין.

"אני ממשיך ללמוד תורה ולעסוק בכדורסל", מפרט דניאל, "בין היתר הקמתי תכנית מיוחדת לקהילה היהודית שמציעה כדורסל ותורה. מדובר בנבחרת כדורסל בה אנו מתאמנים ובסיומו של כל אימון מקדישים חמש דקות ללימוד ערכים ותורה. יש לי גם תכניות לילדים בתיכונים יהודיים שאינם נחשבים דתיים, אך בכל זאת גם שם אנחנו לומדים תורה. אני מתרגש לראות איך שהם מתחברים לדברי התורה וחשים קשר אליהם. כנראה שלעצם העובדה שהם מגיעים ממישהו שאינו הורה או מורה, אלא שחקן כדורסל בגובה 208 סנטימטר, יש השפעה גדולה עליהם. בכל קיץ מחדש אני מוציא חלק מהילדים לתכנית שילוב מיוחדת בארץ ישראל, במטרה לקרב אותם אל הארץ ולהוסיף עוד ועוד לימוד".

לסיום, מציין דניאל שבשנה שעברה הוא נפגש עם הרב זמיר כהן שהגיע לחזק את הקהילה בלוס אנג'לס. "שוחחתי עם הרב וחשבנו יחד על הדרך לקדם את הפרויקטים באופן הטוב ביותר. כל כך התרגשתי, אמרתי לו שאני מרגיש שזו ממש סגירת מעגל, שהרי כל החזרה בתשובה שלי התחילה בזכות ההרצאות שלו וארגון הידברות, והנה, אני זוכה לפגוש בו ולשוחח איתו כשיש לי כיפה על הראש".

ואי אפשר שלא לשאול – מה משפחתך אומרת על החיזוק שעברת?

"יש לי אחות שחזרה בתשובה עוד לפניי, והיא ממש שמחה. גם אמא שלי גאה בי. שני אחיי האחרים מקיימים אורח חיים אחר, אך הם מאוד מכבדים. אני חושב שקל להם לקבל את השינוי, כי הקפדתי לאורך הדרך לא להתנתק חלילה מהמשפחה ולא 'לאבד את הראש'. למעשה נשארתי בדיוק כמו שהייתי ואני אפילו ממשיך לעסוק בתחום שליווה אותי מילדות, רק שהוספתי לו נופך ומשמעות. הוספתי תורה ומצוות".