אי פריון: האנשים בחלוקים הלבנים עסוקים בלהיות צודקים, לא בלחפש את המשבצת שבה אפשר להעניק תקווה

כל אישה שעברה דבר או שניים בחייה, זוכרת את הרגע שבו חלמה על הרגע שבו תהיה אמא. 

אין אישה שלא חולמת להיות אמא. יש אישה שאולי גדלה בחברה מתירנית מדי, והחברה והסביבה דאגו 'לסרס' אותה מהרצון הזה - שטבוע בכל אישה באופן טבעי, מבלי שתצטרך לעשות שמיניות באוויר בשביל לרצות. 

אני תמיד חלמתי להיות אמא, ותמיד... כך רצתה ההשגחה העליונה, הייתי מוקפת בילדים. לא שלי אמנם, אבל אהבתי אותם והשקעתי בהם כאילו היו שלי. 

שני ילדים, שני מבטים עמוקים וחודרים ושני משפטים שנאמרו לי מפיהם - נחקקו בזיכרוני עד לרגע זה ממש. זה היה כשהייתי בחורה צעירה שרק החלה את דרכה בעולם הבייביסיטריות. 

"שרה, שרה", משך בבגדיי הפעוט בן השלוש, שאהבתי כאילו היה בני ממש. כאילו יצא מהרחם שלי ולא של אחרת, אבל עדיין - באותו רגע, הייתי עסוקה. מטלות רבות הונחו על כתפיה של הבייביסיטר הצעירה, שהייתה צריכה להצדיק את המחיר המופקע של 20 ש"ח לשעה בזמנו ולפיכך ניתנו לה גם כמה עבודות בית חשובות. באותם רגעים הייתי עסוקה בתליית כביסה. 

"מה, מה?", אמרה הצעירה שהייתי בחוסר סבלנות מופגן, מחכה שהפעוט יגיד שהוא רוצה משהו, או שנפל לו משהו והוא צריך עזרה - אך כאן חיכתה לי ההפתעה של חיי. 

"רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך", אמר הפעוט שאהבתי כאילו היה בני ממש, עם עיניים עמוקות-עמוקות שגורמות לך לרצות לבכות. זה בדיוק מה שעשיתי באותם רגעים מרטיטים, כשעזבתי את הבגד שבידיי, הרמתי את הפעוט הנפלא בידיי, ונשקתי לו מבלי להשאיר פיסת פנים אחת בלתי מנושקת. 

באותו רגע הרגשתי שאני מיוחדת, ושמחתי בזה שמחה גדולה. 

והרגע הזה, לא הפסיק. הוא חזר על עצמו בצורות מצורות שונות בחיי - כשבכולן הרגשתי תמיד תחושה נעלה, תחושה טובה, תחושה שאין עוד אחת כמוני בכל העולם. 

גם כשרופא הפוריות הראשון הביט בי אחרי שנת נישואין שבה לא הצלחתי להיכנס להריון, הרגשתי מיוחדת. אבל הפעם, התחושה הייתה רחוקה-רחוקה, אלפי שנות אור, מתחושת ה'מיוחדות' הרגילה. 

"צר לי לבשר לך, אבל כנראה שזה הגיל", הוא אמר בסבר פנים חמורות. 

ודווקא שם, בנקודת הזמן הזו, הרגשתי, אולי לראשונה בחיי - שאני לא רוצה להיות מיוחדת. 

רציתי לצעוק, 'קחו ממני את המיוחדות שלי, תנו לי ילדים', אבל אף אחד לא שמע. האוזניים של כולם היו עסוקות בסטטיסטיקה, באחוזים, בחישובים שהיו גדולים עליי בכמה מידות. 

רציתי לרוץ משם הרחק-הרחק, אל הילד התמיד והמדהים שאהבתי, אל עיניו הטובות שאמת ריצדה בהן, ושהבטיחו לי, הרי הם הבטיחו לי באמת - שאני מיוחדת במובן הטוב של המילה. 

אז מה קרה מאז? איך יכול להיות שכל כך הרבה השתנה?

דמעות שוב נקוות בעיניי. 

ותחושת החמצה, קשה, כשאני רק מדברת על צמד המילים 'אי פריון'. 

מה זה אומר בעצם להיות לא פורייה? עזבו, אני לא באמת רוצה לדעת, אבל ארצה או לא ארצה - אני חייבת לדעת. יש מרפק שנכנס בצלעותיי השכם והערב, מזכיר לי - אם ארצה או לא ארצה, לעשות משהו... לקרוא  משהו... ללמוד משהו... לנסות להבין. לנסות להספיק את השעון. להחזיר את גרירי החול בזה אחר זה ולהגיד להם ש.. רגע, זה עוד לא הזמן שבו מדברים על הזקנה. זה עוד לא הזמן שבו מדברים על עקרות. אני הלא עיקר הבית - ומה רוצה עיקר הבית? מה רוצה עקרת הבית? ילדים. 

אי פריון? לא מדבר אליי. בכלל לא חלק משדה הראייה שלי - אני רוצה לצעוק את זה, אבל אף אחד לא מקשיב. האנשים בחלוקים הלבנים עסוקים בלהיות צודקים, לא בלחפש את המשבצת שבה אפשר להעניק תקווה. 

אי פריון זה בדיוק מה שאת בחיים לא חושבת שיכול לקרות לך.

זה השטח האפור הזה, שפוגש אותך אי שם אחרי שחצית את ה-35 ומתחילים לדבר איתך על הקפאת ביציות והתגובה האינסטינקטיבית שלך היא: 'בחיים לא, יש לי עוד מלא זמן עד אז'. 

אי פריון זה חוסר שקט תמידי ממה שיהיה. 

אי פריון זה הבנה חותכת על בשר חי, כמו סכין ממש, דוקרת, ומכאיבה - שההריון והילדים שכל כך רצית ודמיינת כל חייך, לא יבואו בקלות. 

אי פריון זה ה'אסימון' שנופל לך רגע אחרי שחברה הודיעה לך שהיא נקלטה מיד אחרי החתונה, וחברה אחרת שהיית מעורבת בשידוך שלה וגרמת לו להיסגר - מודיעה לך שהיא כבר ילדה. ואת עדיין בהמתנה. 

אי פריון זה קטגוריה שעושה אותך מיוחדת, אבל במובן הכי גרוע של המילה. 

אי פריון זה ההפך מכל מה שחשבת שיקרה לך בחיים, מכל מה שרצית או דמיינת והתפללת עליו. 

אי פריון זה פרוז'קטור ענקי שמוצב עלייך, ומיקרופון שמשדר למיליונים ומחכה למוצא פיך - ואת? אין לך מה לומר. מבוכה. את שותקת ומרגישה שהמבט של כל העולם מתמקד כעת בך, ואת יוצאת הכי מטומטמת שאפשר. 

אי פריון זה תפילות בלי סוף, נרות בקברות צדיקים, סגולות שלא נגמרות - והעיקר להגיע כבר לרגע הזה, לחבק אותו הכי קרוב שאפשר - את הרגע ואת התינוק, שלי כמובן. 

אי פריון זה אמונה, שחייבת להיות בך עמוקה יותר מיום ליום, שחייבת להאיר לך באור יקרות את המיוחדות החיובית שלך, שחייבת להראות לך שיש תקווה. תמיד יש תקווה. 

לסיכום, 

לא פשוט להיות חלק מאותה אוכלוסייה שמתמודדת עם הדבר הענק הזה שנקרא 'אי פריון' או קושי להרות, כשזה נראה לך הדבר הכי טבעי והכי מובן מאליו שיקרה לך, כמו שקרה לכל מי שאת מכירה בלי קשר לתפישתו הרוחנית. 

לא פשוט להיות חלק מאותה אוכלוסייה 'נטולת תפקיד', נטולת שיח, אך עם המון המון סטיגמות ותחושות מאיימות על האני הפנימי שלנו. 

לא פשוט להבין בכל כלי התבונה שלך שאיבדת משהו, עוד לפני שבאמת קיבלת אותו. ניפוץ פנטזיה היא תיאור פשוט מדי לעומת מה שבאמת קרה לך. 

אבל דווקא שם, בתוך החושך הכי גדול, נוצצים היהלומים שלך למרחקים. 

דווקא שם, באי הפריון - שהוא הניסיון שקיבלת מבורא עולם לפי שעה, ובשנייה הבאה הכל יכול להשתנות - את יכולה להאיר גם לעצמך, וגם לאחרים. 

תזכרי את מה שאת טובה בו, את מה שאת מיוחדת בו - כולל את היכולת הפנומנלית שלך לאהוב גם ילדים שהם לא שלך (ותתפלאי, אבל זה הכי לא מובן מאליו שיכול להיות) ותחזיקי את זה חזק-חזק, קרוב-קרוב, כדי שזה יהפוך לחלק אינטגרלי ממך, כדי שזה יזכיר לך שיש תקווה, וגם את עוד תזכי להיות חלק מהאוכלוסייה שזכתה. מהאוכלוסייה שנפקדה. מהנשים, שלמרות הקושי ואולי בגללו - גם זכו להיות פרוז'קטור מאיר למרחקים - עבור נשים אחרות. 

(טור זה מוקדש לכל המצפות לילדים משלהן, שיזכו לישועה שלהן בקלות, במהירות ובידיים מלאות אמן)