פרשת חיי שרה: העבר הלא-מושלם שלנו הוא חלק מחיים של שלמות

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, והשם בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א').

ה"שפת אמת" מביא בשם הזוהר הקדוש הסבר למילים "בא בימים".

אברהם בא עם כל הימים שלו, עם כל מספר ימי חייו, ולא היה חסר לו אף יום אחד. אין יום שאברהם לא פעל בו מה שצריך לפעול. הקדוש ברוך הוא נותן לאדם ימים ספורים, ובכל יום צריך האדם להתעלות ולהתקדם, לפעול ולעשות. יום לא מנוצל, מעכב את האדם להגיע למעלה שיכול וצריך היה להגיע אליה, והאדם יתן את הדין על איבוד היום הזה. חוץ ממילוי כל הימים, יש לחבר את כל הימים. יש אנשים שכל יום אצלם הוא מנוצל, אבל אין חיבור בין הימים, יום אחד הוא מתעורר לעניין אחד ולמחרת לעניין אחר והעניין הראשון נשכח. אברהם בא בימים – כל ימיו אתו.

גם על שרה אמנו כותבת התורה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" – "לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא, ובת כ' כבת ז' ליופי, שני חיי שרה - כולן שווין לטובה" (רש"י).

לכאורה, ישנה כאן בעיה. איך אפשר לומר על אברהם שהוא בא עם כל ימיו? הרי בתקופת חייו הראשונה הוא היה עובד עבודה זרה – "כיוון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד, והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים" (רמב"ם הלכות עבודה זרה א', ג').

איך אפשר לומר שאברהם "בא עם כל ימיו", באופן שכל יום ויום מימי חייו היה שלם מבחינה מוסרית? איך אפשר לומר על שרה שכל ימיה שווים לטובה, בעוד שבתחילת חייה היא גדלה בבית עובדי אלילים?

התשובה ברורה. כאשר התורה מחייבת את הנער בן השלוש עשרה או את הנערה בת השתים עשרה במצוות, כולנו מבינים שייקח זמן עד שהמצוות ייעשו בצורה מושלמת. אי אפשר להיות חייל מוצלח בתוך לילה, והזמן לאימונים נחשב לחלק מתקופת השירות.

בורא עולם לא ציפה שאברהם ושרה יהפכו את חייהם ביום אחד. אנשים הם לא רובוטים. בני אדם זקוקים לזמן ולמרחב נפשי כדי לחקור, לשאול, להטיל ספק, ולאט לאט להגיע למסקנות מוצקות. הדרך אל האמת סלולה בניסוי וטעיה, שוב ושוב, ושוב.

זו הסיבה שהתורה מספרת לנו שאברהם ושרה "באו עם כל ימיהם". מנקודת מבטו של אלוקים, כל ימיהם היו "בריאים" לחלוטין. תחילת ימיהם כללה טעויות באמונה, אולם הכל היה חלק מחיפוש אחר האמת. הדרך אל האמת עוברת לפעמים בטעות. אברהם ושרה חיפשו את האמת, ובעולמנו המורכב, קורה שאתה מחבק את הלא נכון לפני שאתה מגלה את הנכון.

כל מהמורה, כל טעות, כל רגע מבלבל, הם חלק בלתי נפרד מהמסע שלנו לעבר האמת. עלינו לאמץ את הכל לשרשרת חיים אחת.

רבים מהאנשים גילו את האמת והעומק של היהדות בשלב מאוחר בחיים. לא לכולנו הייתה הזכות לגדול עם זה. גם מי שנולד אל תוך עולם היהדות, צריך להעמיק ולהעמיק בו עד אינסוף. לעתים קרובות אנשים מתביישים ופוחדים מכל מי שיגלה את העבר שלהם. אבל היהדות רואה את זה אחרת. הטעויות שלך הן כולן חלק מהחיפוש שלך אחר השם, וגם הם מהווים חלק מפואר מהמסע שלך לגילוי השם.

אברהם ושרה באו בימים.

נוסיף משהו להשלמת הדברים. בפיוט "לכה דודי" הנאמר בקבלת שבת, בקטע של "בואי בשלום", נהגו ישראל להפוך את פניהם לצד מערב (משנה ברורה רס"ב, סק"י). יש כמה הסברים למנהג זה. שמעתי הסבר בשם רבי צדוק הכהן מלובלין (לא מצאתי בפנים): בשבת אנחנו נכנסים ל"אטמוספרה" חדשה לגמרי, למצב שבת. אנו נכנסים למעין עולם הבא. שבת היא מקור האמונה ועבור חלקינו זה אומר שאנו מגלים לפתע ייעוד חדש, הערכה חדשה ליהדות, אושר חדש, אורח חיים חדש. בעודנו עושים זאת, חלקינו נוטים להיפרד ולהתנתק מהעבר שלנו, מתקופת "ימי החול" שעברו עלינו. אנחנו רוצים להתנער מחוויות העבר שלנו.

היהדות רואה את זה אחרת. בסוף ה"לכה דודי", כשאנחנו עומדים לקבל את פני השבת ולהיכנס לעשרים וארבע שעות של התעלות רוחנית, אנחנו מסתובבים! אנחנו לא מתנתקים מימי החול שלנו. אנחנו מסתובבים, אנחנו מכירים בימי החול, אנחנו "מחבקים" אותם, ואנחנו לוקחים אותם איתנו למסע שלנו.

העבר שלנו הוא השביל שדרכו הגענו לשבת שלנו.