"שאלתי את אבא: ’מתי אוכל להרים את היד?’ והוא ענה: ’לעולם לא’"

שרה פריש הייתה בת 32 כשעשתה היסטוריה ומונתה לשופטת הצעירה ביותר במדינת ישראל. במשך 13 שנים היא נשאה בתפקיד הבכיר, ולאחר מכן פרשה והמשיכה לעשיית דברים חשובים אחרים, כשהיא משמשת בין היתר כנשיאת מכללת שערי משפט ועומדת בראש ועדות חשובות, מכהנת בדירקטוריונים שונים וחברה בוועדות.

לא רבים ידעו שכבוד השופטת הנערצת היא בעלת 100% נכות, שכן ידה האחת משותקת לגמרי בעקבות מחלת פוליו שעברה בילדותה. המעניין הוא שגם השופטת בעצמה לא ייחסה לכך חשיבות.  "זוהי הגישה שהקנו לי הוריי מילדות", היא מסבירה בכנות, "כך חונכתי וגדלתי".

מי ששמה לב לסיפורה המדהים ומעורר ההשראה היא דווקא בתה תמר הרשקוביץ, עו"סית במקצועה, אשר עוסקת בייעוץ אישי, זוגי ומשפחתי ובהנחיית הורים. תמר החליטה להפוך את סיפורה של אמה לספר מרגש ומיוחד. כעת הן מתיישבות לשיחה משותפת על החיים לצד הנכות, ועל הדרך המדהימה שהן חוו יחד.

בילדותה

ילדה קטנה, אתגר גדול

שרה כיום בת שבעים וארבע, אך סיפורה מתחיל בשנות ה-50, אז השתוללה בישראל מגפת הפוליו והיא הייתה אחת הנפגעות. "חליתי בפוליו ברמה קשה מאוד והייתי משותקת בכל הגפיים", היא מפרטת. "באותה תקופה לא ידעו בישראל איך להתמודד עם המחלה, ולהוריי נודע שיש מוסד רפואי בוושינגטון שמעניק טיפול ייחודי לילדים חולי פוליו באמצעות כלים חדשניים. הוריי היו נמרצים ונחושים לעשות הכל כדי שאבריא, אז למרות שמצבם הכלכלי היה ירוד מאוד, הוחלט שאטוס יחד עם אימי לוושינגטון, ואקבל שם את הטיפול. כך היה. טסתי עם אמא לוושינגטון ואושפזתי במוסד הרפואי במשך כשנה. במהלך אותה שנה אמא ישנה על הספסל בחוץ וניזונה משאריות האוכל שהשארתי. במקביל, אבא נשאר בארץ ועבד סביב השעון כדי לממן את הטיפולים היקרים, וכן כדי לפרנס את עצמו ואת אחותי הגדולה שנשארה אתו. בשלב מסוים היה לו קשה לטפל בה, והיא נשלחה לפנימייה, כך שגם היא שילמה את המחיר. אלו היו ימים לא פשוטים בכלל".

באמריקה

הטיפול בארה"ב הצליח?

"כן, טיפלו בי בצורה יפה והצלחתי לצאת מהמצב כמעט לחלוטין, חזרתי להפעיל את הגפיים היטב, למעט יד אחת בה נותר השיתוק".

אבל השיתוק שנותר היה משמעותי מאוד. שרה מציינת כי מאז ועד היום היא לא יכולה להשתמש ביד בכלל. בנוסף, היא נאלצה לעבור כילדה סדרת ניתוחים. "אבל הדבר המדהים הוא", מציינת שרה, "שלמרות הכל אני זוכרת את שנות הילדות שלי כתקופה נפלאה, גן עדן אמתי. זה לא שלא היו כאבים או תסכולים, אבל בזכות הכוח המיוחד שהעניקו לי הוריי, מתוך נחישות ואמונה, מעולם לא הרגשתי קרבן. המילה 'נכות' לא עלתה על דל שפתותיהם, ובעקבות כך גם לא על דל שפתיי. הם לא למדו הנחיית הורים וגם לא קיבלו סיוע פסיכולוגי, אך החליטו מיוזמתם פשוט להעניק לי ילדות נורמלית. קיבלתי מהם יחס זהה לכל ילדה רגילה".

תמר, האם גם את כמנחת הורים חושבת שהדרך הנכונה היא להתעלם מהקשיים של הילדים ולאפשר להם להרגיש רגילים?

"'להתעלם' זו אינה המילה הנכונה", מדייקת תמר, בתה של שרה. "ההורים של אימי לא התעלמו מהמצב שלה. להיפך, הם דאגו לה ולקחו אותה בקביעות לטיפולים שאולי יועילו ויעזרו. לא הייתה התעלמות, אבל זה לא סתר את זה שהם בחרו לראות דרך עיניהם את הצד החזק והבריא שלה. כהורים אנו חשים לא פעם שאם נעטוף את הילדים שלנו ונמנע מהם התמודדות, נבנה את הביטחון העצמי שלהם. ההיפך הוא הנכון, כי ביטחון נבנה דווקא כשיש אתגר".

"הוריי באמת לא ויתרו לי על כלום", מסכימה שרה, "כך למשל אם רציתי פרוסת לחם, הציע לי אבא: 'קחי סכין ותפרסי פרוסה'. בכיתה לו: 'אבל איך אחזיק את הלחם שלא יזוז?' והוא השיב לי ברוגע: 'אולי תשתמשי בסנטר?' כך גם היה כשרציתי לצאת לטיול וחיפשתי מזוודה. אבא הציע לי: 'תטפסי על סולם ותחפשי מזוודה בבוידעם'. כשנבהלתי הוא הבהיר: 'אם את רוצה מזוודה – את צריכה למצוא את הדרך לקחת אותה'. הגישה הזו הייתה קיימת גם לגבי העזרה בבית. הוריי הקפידו שאטול חלק במטלות הבית, בדיוק כמו כלאחד אחר, מה שאומר לשטוף רצפה, ללכת לקניות, לעזור ולסחוב. כמובן שבתוך כל הדרישות האלו היו גם הרבה צחוק, הומור ועזרה. אבל המסר היה ברור – 'את בדיוק כמו כולם. אין לך הנחות'".

תמר הרשקוביץ

תמר בטוחה שזהו הדבר החשוב ביותר שכהורים אנו יכולים לתת לילדינו. "הורה צריך לדעת שהוא מסוגל לחולל מהפך אמתי בחיי הילד שלו, אך רק בתנאי שיהיו לו אמון ואהבה. לפעמים נדמה לנו שאם נדאג לילד וננסה כל היום לעזור לו, הוא ירגיש בכך את אהבתנו ונוכל להקל עליו את החיים. אבל זה לא ככה, כי הדאגה הופכת למטריה שמסתירה מהילד את השמיים ועלולה למנוע את עצמאותו. הורה אוהב באמת צריך להבין שגם כשהוא קשוח לפעמים ולא מוותר לילד שלו, הוא מצליח באמת לתת לו את האמון וכך הילד רוכש הרבה יותר כלים להתפתח. כמובן שכל הדרישות האלו צריכות לבוא עם המון אהבה, זהו סוד המשחק".

ואילו שרה מוסיפה: "הייתה מציאות ברורה – היד לא עובדת, ואף אחד לא התכחש לכך. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה שואלת את אבא: 'מתי אוכל כבר להרים את היד?' ותשובתו הייתה: 'אף פעם לא'. אז בכיתי, והוא ענה לי: 'מותר לבכות, אבל אחרי שתגמרי לבכות נראה איך אנחנו צובעים את המציאות הזו בוורוד. אבא ניסה להמחיש לי שאין קשר בין המציאות לבין הפרשנות שאנחנו נותנים לה. כך הוא הקנה לי את יכולת ההתמודדות".

"קלקלתי את הריקוד"

כשתמר שומעת את דבריה של אמה היא מוסיפה להם נדבך נוסף: "האמת היא שגם אנחנו כילדים אף פעם לא הרגשנו שיש לנו אמא נכה. כשגדלתי קצת ומישהו שאל אותי פעם אם כבת לאמא נכה חוויתי טראומה, לא הבנתי בכלל מה הוא רוצה. הרי אמא שלי לא נכה. הרגע שבו התחלתי להבין את העוצמות המדהימות של אמא, היה אחרי שהתחתנתי ונולדו לי ילדים. פתאום התחלתי לקלוט: 'אמא הרימה אותנו, טיפלה בנו, בישלה, ניקתה ועשתה הכל ביד אחת'. כשהבן הבכור שלי היה בן שנתיים זה שוב פגש אותי: 'מה, בגיל הזה אמא עברה את השיתוק?' התחלתי גם להעריץ את סבא וסבתא שכזוג צעיר נפרדו למשך כמעט שנה למען הבריאות של בתם. זה טלטל אותי. רק אז התחלתי להבין מעט מן המעט מההתרחשות".

שרה בטוחה שהוריה הם הגיבורים האמתיים בסיפור, ונזכרת במקרה בלתי נשכח: "כשהייתי בת שלוש נערכה מסיבת חנוכה בגן, והגננת ארגנה קבוצות ריקודים. בשלב מסוים היא פנתה אליי והודיעה לי: 'בריקוד בו צריכים לתופף את לא משתתפת, כי צריכים שתי ידיים – אחת כדי להחזיק בתוף והשנייה כדי לתופף'. חזרתי הביתה כשאני בוכה וסיפרתי להוריי שאני לא משתתפת, אבל הם הגיבו: 'בטח שתשתתפי'.  כשהגענו למסיבה התיישבו הוריי מאחוריי, כפי שמקובל, וכשהגיע ריקוד התופים, דחפו אותי בקלילות, כדי שאקום גם כן. הגננת הישירה לעברי מבט ולחשה: 'את לא משתתפת', ואני השבתי באומץ: 'אני כן'. נכנסתי למעגל עם תוף בידי האחת, וניערתי אותו בכל הכוח כדי שישמיע קול, מכיוון שלא יכולתי לתופף. הגננת הייתה במבוכה קשה, אך לא אמרה דבר, וכשהסתיים הריקוד חזרתי למקומי והודעתי להוריי בשמחה: 'קלקלתי את המעגל!' וההורים היו גאים בי". שרה עוצרת לרגע, ומוסיפה: "מבחינתי הדבר המיוחד הוא שההורים היקרים שלי אף פעם לא באו בטענות לאף אחד, וגם במקרה הזה הם לא עוררו שערוריות או פנו לגננת בתלונות. הם לא ניסו לחנך את החברה, אלא לכוון אותי לבחירה חופשית, כדי שאעשה באומץ את הנכון לי".

ובכל זאת, היו דברים שנאלצת לוותר עליהם?

"על דבר אחד. אנחנו בית מאוד מוזיקאלי ורציתי מאוד לנגן על פסנתר. כשהבנתי שזה לא יתאפשר לי – קיבלתי זאת בהבנה, אבל אחרי גיל 18 שמעתי על בחורה עם יד משותקת שמנגנת במפוחית. באותו רגע החלטתי להשלים את החסר שלי במוזיקה והלכתי ללמוד מפוחית".

סיפור של חיים

בסיפור החיים המיוחד של שרה לא הייתה רק התמודדות, אלא גם הצלחה גדולה, כאשר שרה בחרה להתמחות כבר בגיל צעיר בלימודי משפטים. בעקבותיהם היא שימשה כפרקליטה בכירה ואף הפכה לשופטת הצעירה ביותר בארץ.

את חושבת שלפוליו יש קשר להישגים הבכירים שלך?

"אם היית שואלת אותי את השאלה הזו במהלך לימודיי, הייתי משיבה שאין שום קשר, גם לא בשנים בהן כיהנתי בתפקיד. בסך הכל ראיתי את עצמי תמיד כתלמידה טובה, גם היה לי חוש צדק מפותח והיה ברור לי שזו שליחות גדולה לעסוק בתחום. אבל כיום, במבט לאחור, אני חושבת שהפוליו כן השפיע על כך. כנראה הרגשתי בתת מודע שבעצם העובדה שילדה עם יד משותקת לחלוטין יכולה להגיע להישגים גבוהים, יש אמירה חשובה לעולם. אבל זה לא התבטא רק בתחום המקצועי, אלא גם בכך שבמשך שנים זכיתי לגדל את ילדיי ולתפקד כאמא לכל דבר, ללא מגבלה. אני חושבת שזה חשוב לא פחות, אולי אפילו יותר".

ומה גרם לכן כעת להוציא את הספר?

תמר משתפת: "את ספרי הראשון למבוגרים שעוסק במערכות יחסים במצב של זקנה ואיבוד משמעות הוצאתי כבר לפני כמה שנים. כשתכננתי לכתוב ספר חדש התלבטתי במה הוא יעסוק, ואז הבנתי שאין כמו הסיפור של אמא שלי כדי להתחבר ללב של אנשים ולטעת בהם כוחות. אגב, בימים אלו יוצא ספר שלישי שלי למבוגרים, בנושא אחר לחלוטין.

"האמת היא שכשהצעתי לאמא לראשונה את הרעיון לפרסם את הסיפור שלה היא מאוד שמחה, בעיקר מצד כיבוד הורים ורצון חזק לתת כוח להורים אחרים שמתמודדים. בתחילה התלבטנו אם נכון לעשות ביוגרפיה מדויקת, כולל שמות ומבנה משפחתי, או לקחת את מהות הסיפור ולהלבישו על דמויות אחרות. בסופו של דבר השארתי את ההחלטה לאמא, והיא בחרה באפשרות השנייה. כך יצאנו לדרך ותהליך הכתיבה היה מהיר מאוד, כי הסיפור כבר היה בתוכי, הוא חלק ממה שחוויתי בחיי. ישבתי וכתבתי במשך ימים ולילות, ולבסוף נתתי לאמא לקרוא והיא העירה את הערותיה, חידשה והוסיפה הרבה נופך".

ואילו שרה  מציינת לסיום: "חשוב לי להבהיר שבחרתי שהסיפור לא יעסוק בי ישירות, כי אני באמת לא המשמעותית כאן. רציתי להעביר את הדברים לא כדי שידעו מי אני, אלא כי אני רואה בכך סיפור של אמונה ונחישות, שיכול לתת כוח לכל כך הרבה הורים, גם לכאלו המתמודדים עם בעיות מורכבות, וגם לכאלו שהכל אצלם תקין, אך גם הם זקוקים לזריקת עידוד. למענם חשפתי את הסיפור שלי, באהבה ובהוקרה".

ליצירת קשר עם שרה ותמר: moher40@gmail.com