הפעולה שיכולה להאריך את חייהם של חולים עד 10 שנים

למאמר הקודם: כשהפוגע בתאונה הוא המנתח של הנפגע

נקודה נוספת בה אנו רואים לעיתים קרובות השפעה של הממד הרגשים על המצב הפיזי: מחקרים שעקבו אחרי אנשים שהאריכו ימים הרבה מעבר לפרוגנוזה הרפואית, גילו כי לרבים להם היתה אמונה ומטרה לחיות למענה. אין ספק, כי האמונה, וכך גם מטרה ערכית שמצדיקה את המאבק על החיים – משפרת משמעותית את מצבו הרגשי של החולה, ומשכך, כפי שאנו נוכחים לראות, היא בעלת השלכה משמעותית על מצבו הפיזי.

כמו כן הוכח, כי במקרים בהם הצוות הרפואי התייעץ עם החולים, הדבר הוביל לשיפור משמעותי בוחלת החיים שלהם, גם כאשר לא היה מדובר על התייעצויות מהותיות – אלא על התייעצויות טקטיות, בסגנון של: "מה היית רוצה לשתות?", "מתי היה לך נוח שנגיע לבצע את הטיפול?", "איזה עיתון היית רוצה לקרוא?", וכן הלאה.

עצם העובדה שלחולה ניתנה האפשרות לקבל החלטות הנוגעות לחייו – העניקה לו תחושת שליטה בחייו, ותחושה זו – הובילה לתחושת משמעות. תחושת המשמעות השפיעה על החוסן הנפשי של המטופל, והחוסן הנפשי הוביל באופן ישיר לשיפור במצבו הפיזי.

וכמובן, ישנו גם הצד השני של המטבע: כאשר הצוות נמנע מלהתחשב ברצונותיהם של החולים, הדבר הגביר את תחושת חוסר האונים שמלווה כל חולה באשר הוא, וגרם לדכדוך, לאובדן משמעות, וממילא – לפרוגנוזה טובה פחות.

משום כך, כיום, מחקרים מצביעים בבירור על כך שאנשים החולים במחלות קשות, אך נעזרים בעזרה נפשית מקצועית – נהנים מאחוזי ריפוי גבוהים בכעשרים אחוזים, ומתוחלת חיים גבוהה משמעותית!

כמובן, את תחושת המשמעות – ניתן להעניק לחולה לאו דווקא באמצעות התייעצות עמו בנושאים טכניים יומיומיים, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, באמצעות סיוע במציאת תכנים משמעותיים בחייו.

חשוב, למשל, שהחולה יבין מה קורה איתו, וייטול חלק פעיל בהחלטות הרפואיות הנוגעות אליו; חשוב כמו כן, שהוא ימשיך ככל שניתן לקיים שגרת חיים פעילה כלשהי, או לבצע פעילות ערכית שתעניק לחייו משמעות מעבר למאבק ההישרדותי על עצם החיים, במקביל – הוא יכול גם לנסות להפיק תובנות חיים מתוך המצב בו הוא נמצא, ולחשוב מה יגרום לו להיות גאה בעצמו – למרות היכולות המוגבלות שלו.

כל הרעיונות הללו, חותרים לאותה מטרה: להעניק משמעות לחייו של החולה, בכדי להגביר את החוסן הנפשי שלו, ובאמצעות כך – להגביר את סיכויי החלמתו.

לא להתרכז בעתיד

כאשר החולה מוצא את עצמו מתמודד מול פרוגנוזה שלילית, מומלץ לצמצם עד למינימום את העיסוק והמחשבה על העתיד, ולהתרכז במחשבות חיוביות על ההווה. הכוונה אינה להתעלם מעתיד, משום שזו טמינת ראש בחול... בדאגה לעתיד – ישנו מימד חיובי, משום שהיא מאפשרת לנו לכלכל את צעדינו בתבונה. ובכל זאת: כאשר הדאגה לעתיד משתלטת על החולה ותופסת את המקום המרכזי במחשבתו – הדבר אינו מביא תועלת, אלא להיפך.

מאותה סיבה, חשוב להימנע ככל שניתן מרגשות אשמה. אנשים שחלו במחלות קשות, נוטים לא פעם לתלות את מצבם במעשים שעשו בעבר: אולי פגעו במישהו, אולי הזיקו למישהו, אולי עשו מעשים שליליים אחרים...

ובכן, שוב: חשבון נפש ותשובה – הינם בהחלט ערכים ראויים ונכונים, בפרט ביחס לאדם שיכול כבר לראות את היום בו יידרש ליתן דין וחשבון על מעשיו. אולם כאשר אדם מייסר את עצמו יותר מדי ואינו מוכן לסלוח לעצמו על שגיאות העבר – מדובר במצב שזולל אנרגיה, שואב כוחות, ועלול לפגוע בסיכויי ההחלמה.

ביקור חולים

וכאן המקום להתייחס למספר סוגיות הנוגעות לביקור חולים אצל אנשים שחלו במחלות קשות: לא פעם, דווקא בתקופה זו, בו החולה זקוק לתמיכה חברתית ומשפחתית רבה ככל שניתן – הוא לעיתים מרגיש אי נעימות בעת מפגשים חברתיים או משפחתיים. לפעמים, הוא אינו רוצה להראות בציבור בחולשתו, לפעמים – הוא אינו רוצה שיזכרו אותו כ'חולה' ומעדיף לשמור על דמות הבריא והנמרץ, וכן הלאה.

האם זו סיבה לוותר על המצווה היקרה של ביקור חולים, שיכולה לסייע כל כך לחולה במצבו? ברור שלא! ובכן, בכדי להתגבר על הקושי מצידו של החולה – ניתן לקיים את המצווה באמצעות הטלפון! מחקרים שנערכו בנושא הוכיחו, שגם חולים שהעדיפו להימנע ממפגשים פרונטליים עם אנשים – הצליחו לשוח זמן רב יותר ובפתיחות רגשית רבה יותר באמצעות הטלפון.

מבחינת הערך הרגשי, לשיחת טלפון עם החולה – ישנו ערך כמעט זהה לערכו של ביקור: היא מאפשרת לו להתנהל מול הסביבה, מעניקה לו רשת של תמיכה, ובמקביל – משמרת את כבודו ומכבדת את רצונו.

כמובן: לביקור חולים פיזי ישנו ערך רב יותר, בין השאר בזכות העובדה שהוא מעורר יותר את רחמיו של המבקר, וגורם לו להתפלל על החולה מעומק הלב... מלבד זאת, חסד הנעשה באופן פיזי, באמצעות ביקור בפועל – הינו בעל ערך רב יותר... ועדיין: אם נכבד את רצונו של החולה – יהיה זה בדרך כלל הדבר הנכון ביותר בעבורו, אף שיש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.

זה לא הזמן להוכיח...

אבל דבר אחד ברור בלי צל של ספק: כאשר חלילה פגעה מידת הדין בפלוני או באלמוני, זה הזמן הכי פחות מתאים להזכיר לו את עוונותיו ולעורר אותו לשוב בתשובה... לא זו בלבד שהדבר לא יעיל, אלא שהוא אף עלול להחמיר את מצבו של החולה.

ואכן, אנו מוצאים שכאשר באו ייסורים על איוב הצדיק – חבריו הגיעו אליו והוכיחוהו על מעשיו, בכדי להביאו לידי כך שיתקן את הדרוש תיקון וייוושע. אולם רבותינו מלמדים (בבא מציעא נח), כי בעבורנו – אין זו הדרך הנכונה והראויה! כאשר אדם מבקר חולה, או נפגש באדם שייסורים באו עליו – הוא צריך להיות קשוב למצוקתו, להניח לו לפרוק את כאבו, ולא לנצל את ההזדמנות בכדי להוכיח אותו.

גם אם אנו סבורים לאמיתו של דבר כי כך הם פני הדברים, ואפילו אם אנו משוכנעים שאותו אדם נענש בשל מעשים שעשה בעבר – כעת זה לא הזמן המתאים לומר זאת. הטחת אשמה בנקודת הזמן הנוכחית – מהווה "אונאת דברים", והיא בגדר איסור של ממש.

כאשר נכנסים לבקר חולה, חשוב שנביא עמנו מלאי של הארת פנים ושמחה, ונגיע כשאנו גדושים באופטימיות שתשפיע על החולה עצמו. כשהמבקר עצמו חש נינוח ושמח – הוא משדר לחולה תקוה, והתקווה כשלעצמה – עשויה להגביר משמעותית את סיכויי החלמתו של החולה.

כאן נציין, כי הוכח שאפילו תקוות שווא – עשויה להועיל לתהליך הריפוי של החולה, ולשפר את סיכויי הישרדותו! היא מעצימה את תחושת החוסן האישי שלו, מעלה את רמות הקורטיזול בגופו, ומסייעת לו להתמודד טוב יותר עם המחלה. למעשה, ישנם מחקרים הטוענים כי חיזוק החוסן הנפשי של החולה עשוי להאריך את חייו בתקופה של עד עשר שנים!

הקושי בביקור חולים

אכן, זה המקום לציין, כי לא תמיד זה קל להביא אופטימיות לחדרו של חולה הסובל ממחלה קשה. במקרים רבים, החולה עצמו משדר תחושת ריחוק, הנובעת מהקושי הרגשי שהוא חווה בינו ובין עצמו, ועובדה זו גורמת לסביבה לשמור מרחק, וכביכול לכבד את רצונו.

אולם יש לדעת, כי לאמיתו של דבר, כאשר החולה מרגיש מבודד מהסביבה – הקושי שלו מתעצם שבעתיים. מלבד הקושי הנובע מהמחלה עצמה, הוא חווה גם תחושת נטישה ובדידות, שמחמירה את מצבו הנפשי, והדברים אמורים שבעתיים באנשים שהיו פעילים חברתית במידה רבה במיוחד בטרם חלו.

נושא זה, בא לידי ביטוי לא פעם גם ביחס לצוותים רפואיים. לעיתים, תחושת הריחוק שהחולה משדר – גורמת להם להימנע מלגשת אליו ולדרוש בשלומו, למרות שמחקרים מוכיחים באופן חד משמעי שאפילו התעניינות מינימלית של דקה, פעם עד פעמיים ביום – עשויה להפחית משמעותית את רמת החרדה אצל חולים, ולהועיל לתהליך הריפוי.

כמו כן התברר, כי חולים שהיו מאושפזים בחדרים בהם היה חלון הפונה אל החוץ, אל השמים או אל הנוף – הוכיחו שיפור משמעותי יותר במצבם ביחס לחולים אחרים שהיו מאושפזים בחדרים נטולי חלונות. תחושת הבדידות של אדם המאושפז בחדר סגור, בלי כל חיבור אל העולם שבחוץ – משפיעה באופן מהותי על מצבו, בעוד עצם קיומו של חלון בחדר – מעניק תחושה של קשר אל העולם שמחוץ לכותלי בית החולים.

מסיבה זו, כאשר מבקרים חולה, מומלץ להציע לו לצאת לסיבוב קצר באוויר הפתוח... החדר עצמו, בו החולה סגור – מעניק לו תחושת בדידות, ומעצים תחושות שליליות רבות שנמצאות בליבו של החולה בלאו הכי. מספר דקות של טיול באוויר הפתוח, מחוץ לכותלי החדר – עשויות אפוא להיות משמעותיות ביותר לשיפור מצבו הנפשי, וכפועל יוצא מכך – גם לשיפור מצבו הפיזי.