סיון רהב מאיר: מה הדבר שאנחנו רוצים שיישאר לנצח?

"האם יש משהו שהייתם רוצים שיימשך לנצח?", כך שאל הרב משה פרידמן, שהגיע במיוחד לקהילת "אש התורה" בסן דייגו, במסגרת אירועי "השבת העולמית".

הקהל הגדול והמגוון שהגיע לקבלת השבת הסתכל על הרב בסקרנות, והוא המשיך:"יש הרבה דברים נחמדים ונעימים בחיים, אבל לא היינו רוצים לאכול שוקולד לנצח, או להיות על מתקן כייפי בלונה-פארק לעולמים.

"השבת מוגדרת 'מעין עולם הבא', כלומר היא טעימה מגן עדן, מהעולם שיימשך לנצח. לכן צריך לנסות ולהבין מה ההנאה המיוחדת בה. נדמה לי שאנחנו משקיעים בה בשלוש מערכות יחסים, שהן נצחיות, שאין להן סוף, שאפשר להמשיך ולפתח אותן עוד ועוד:

"מערכת היחסים שבין אדם לחברו. תסתכלו מסביב: יש פה עוצמה של קהילה, של משפחה, של ביחד, של סולידריות. שבת זה היום לחזק את הקשר הזה.

"מערכת היחסים של אדם עם עצמו. אין סוף לעומק של הנשמה שלנו, של האישיות. זה היום להביא לידי ביטוי את הרבדים העמוקים יותר שלנו.

"מערכת היחסים שבין אדם לאלוקים. שבת היא לא רק יום של מנוחה אלא יום של קדושה, של תפילה, יום של קשר בין הנבראים לבין הבורא.

אז תודה לכל מי שהגיע לכאן השבת, כדי לטעום מהנצח. שבת שלום".

התשובה של הרב זקס

בכל קהילה שפגשתי בימים האחרונים בארצות הברית, בכל בית ספר, בכל פורום, כששאלתי מה הם האתגרים, חזרה המילה הזו – "התבוללות". אבל השבוע ציינו שנתיים לפטירתו של הרב פרופ' יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה ואחד הקולות היהודיים הבולטים בדורנו. כשניסיתי לשחזר את כל המפגשים שלי איתו, נזכרתי במילה אחרת לגמרי – "גְּדוּלָּה".

הרב זקס לא צעק על אנשים: "אל תתבוללו!". הוא ידע שזה מתחיל הרבה קודם, בחינוך יהודי איכותי מגיל אפס, והקדיש לכך מאמצים רבים.

הוא האיר לאנשים בעוצמה גדולה כל כך את הזהות שלהם, שהם פשוט רצו להמשיך אותה הלאה, לדור הבא.

הוא בחר לעורר בנו השראה, גאווה יהודית. לכן הוא סיפר לנו כמה מופלאה הירושה שקיבלנו מהדורות הקודמים, וכמה עלינו לפתח אותה עוד יותר. "כששמים את היהדות בראש סדר העדיפויות – לא מפסידים. העולם מכבד יהודים שמכבדים את יהדותם", הוא נהג לומר. "אני יהודי - כדי שקולם של מאות הדורות שלפניי ימשיך להישמע. אני מעריך תרבויות אחרות, אבל אני דבק בעמי, במורשתי ובאלוקי".

זה עיקרון גדול בחיים בכלל: לא רק להגיד בזעם מה לא, אלא להגיד מה כן, ליצור מוטיבציה ומשמעות.

לזכרו של הרב יעקב צבי בן דוד אריה.

שלי – שלך?

עמותת "יד שרה" דיווחה אתמול על יממה של שלוש טרגדיות: איש בן 60 אותר בביתו בירושלים, שבועיים אחרי שנפטר. אישה בת 71 ובנה בן ה-51 נמצאו ללא רוח חיים בדירתם בחיפה. ככל הנראה הבן נפטר, ואמו נפטרה אחריו פשוט כי לא היה מי שיטפל בה.

המטרה אינה לדכא אתכם, אלא לגרום לכולנו לשים לב כבר היום ולתקן את המציאות הזו. כל אחד יכול להיות מודע לשכנים עריריים, בודדים, מבוגרים, וגם לבדוק מדי פעם מה שלומם.

חז"ל מספרים לנו שיש גישה לחיים שנקראת: "שֶׁלִּי – שֶׁלִּי, וְשֶׁלְּךָ – שֶׁלְּךָ". כלומר: חיה ותן לחיות. אני לא מתעסק בחיים שלך, ואתה אל תתערב בחיים שלי. לכאורה זה בסדר גמור, אבל חלק מהפרשנים מכנים את הגישה הזו "מידת סדום". זו הייתה הגישה של הערים סדום ועמורה, שנחרבו לבסוף: אתה אולי לא לוקח מאחרים, אבל אתה גם לא דואג למי שבמצוקה.

אברהם אבינו, איש החסד, מציג בפרשות השבוע שקוראים כעת גישה אחרת: "שֶׁלִּי – שֶׁלְּךָ, וְשֶׁלְּךָ – שֶׁלְּךָ". הוא יצא מעצמו וחיפש איך אפשר לתקן ולהאיר כל דבר, לסייע בכל מצוקה, בנתינה גשמית של אוכל ושתייה וגם בנתינה רוחנית של אוזן קשבת, אכפתיות, חינוך ואמונה. אנחנו קוראים לו עד היום "אבינו". הלוואי שנלך בדרכיו. הלוואי שלא נשמע יותר כותרות כאלה.

לבכות על מה שראוי לבכות עליו

מוטי אשכנזי, בן 59 מיבנה, אב לשלושה וסב לשניים. מיכאל לדיגין, בן 36 מבת ים, עולה חדש, אב לשניים. תמיר אביחי, בן 50 מקרית נטפים, אב לשישה. אלה הם שלושת קורבנות הפיגוע באריאל.

פרשת השבוע מתחילה בתיאור הקבורה הראשונה בתורה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". שרה אמנו הולכת לעולמה, והתורה מתארת כיצד אבי האומה, אברהם אבינו, מתאבל, מספיד ובוכה על אשתו. פרשנינו מסבירים איך ולמה להתאבל:

רבי חיים בן עטר כותב בספרו "אור החיים" שאברהם בכה על כל מה שחסר בעולם בהיעדרה של שרה. על החוכמה והצדיקות שאבדה. כל נפטר הרי מותיר חלל עצום, גם שלושת החללים האחרונים.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר שרוב האבל של אברהם היה בכלל פרטי: "אנחנו יודעים מה הייתה שרה לאברהם, ועד כמה עמוק היה הכאב. אברהם בוכה, אבל את רוב הכאב הוא נושא בתוכו, בבית". ואכן, אנחנו שומעים כעת הספדים בהלוויות, מול מצלמות, אבל רוב האבל הוא הרי אישי, והוא יימשך גם אחרי.

ולאורך הדורות פרשנים רבים לומדים מהפרשה הזו כי זו מצווה להספיד את המת כראוי. בפרט כשלא מדובר באדם שהלך לעולמו בשיבה טובה, אלא באדם שנרצח בגלל יהדותו. זו לא סתם באסה מדכדכת לשמוע את ההספדים, זה חשוב. הרבה פעמים בחיים אנחנו עצובים סתם, בגלל סיבות שוליות. אבל במקרה כזה, העצבות היא במקום, והאדישות אינה במקום. יש דברים שאכן ראוי להתעצב בגללם.

לזכרם.

על צחי וצילה, על יצחק ורבקה

סיפור החתונה של צחי וצילה מגנאג'י מתאים מאוד לפרשת השבוע. אברהם אבינו קובר את שרה אשתו, ומייד חושב על הדור הבא, על מציאת כלה מתאימה ליצחק בנו. מהמוות – אל החיים. וכך מספר צחי:"אחרי מספר שנים לא קטן בשכונת נחלאות בירושלים, הייתי מוקף בהמון חברים, וגם בהמון סעודות שבת המוניות והרבה דייטים שלא צלחו. ואז, כשהייתי בן 36, אמי נפטרה, ומשהו השתנה. ריקנות ועצבות שלא הכרתי הופיעה בחיי. מחשבות רבות התרוצצו במוחי, והמחשבה המרכזית הייתה: איך יכול להיות שלא זכיתי שאמא ז"ל תלווה אותי לחופה? שלא תראה את ילדי? הייתי הולך לישון עם המחשבות הללו וקם איתן למחרת בבוקר.

"המשכתי לצאת לדייטים, לשווא, ויום אחד חשבתי לעצמי: במקום לצאת לעוד פגישה ולהשקיע אנרגיה (וקפה) במישהי שאיני מכיר, אולי כדאי להסתכל אחרת על מי שאני ממילא כבר מכיר? פתחתי במבצע, שקראתי לו, בראשי, 'הפוך ידידתך לאשתך'.

"הסתכלתי סביבי, אבל לראשונה במבט רציני ואחר. גיליתי שבעבודה ובמעגלים חברתיים ומשפחתיים אני בהחלט מכיר בנות איכותיות. אז מה בדיוק הבעיה, שאני כבר מכיר אותן?! ואז פשוט לקחתי את הטלפון ופניתי לצילה, ואף על פי שהיא מכירה אותי, הצעתי לה לצאת איתי. היא הסכימה, וכך מצאתי את שאהבה נפשי.

"מפדח? ודאי שזה היה מפדח, אבל נראה לי שעדיף להתפדח קצת, ולהיות היום נשוי באושר ואבא לארבעה.

"אחרי החתונה, נתתי לאשתי טבעת נוספת, שהייתה שייכת לאמא שלי ז"ל, ואמרתי לה שהתקיים בי הפסוק: 'וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ'".