"אף אחד כבר לא יכול לעזור לו. רק את"

אמנם אני מזכירה לכם נשכחות, את ימי הקורונה שאף אחד לא מעוניין לזכור, אך היו שם סיפורים חזקים, שאי אפשר לתת להם לחלוף. חשוב לזכור אותם, ובעיקר את המסר שהם יכולים להעביר לנו.

באחד מערבי הבידוד שלי, הגיע אלי טלפון מרב העיר ובו פנייה דחופה: הערב מישהי צריכה לבצע "קריעה" על אח שלה שנפטר, ואין מי שיעשה זאת. בחפץ לב הסכמתי - אך הודעתי לה שאני בבידוד. אם היא מעוניינת, היא יכולה בשמחה לקפוץ אלי שאעזור לה, ונשמור על כל הכללים כמו שצריך.

קבענו שעה, ובאיחור לא קטן היא הופיעה בדלת, מבולבלת. בחיצוניות - לא נראית בכלל קשורה איכשהו לפיסת יהדות. בלבי תהיתי איך אוכל לערוך לה קריעה, באופן שלא שיפגע בהלכות צניעות.

בין מחשבה למחשבה, אדון המעשה קפץ לתמונה ושאל היכן הוא, ואיך בדיוק שכחתי שהוא העיקר כאן בעולם.

התעשתתי מיד, ופניתי למלאכה. החזקתי מספריים, חתכתי, והיא המשיכה את הקריעה. היא חזרה אחרי על הברכה "ברוך… דיין האמת". ניחמתי אותה. כל הטקס נערך עם מסכות, בפתח הבית, ושם היא החלה להיפתח, ולספר את סגור לבה.

אח שלה התחתן עם מי שאינה יהודייה. נולדו להם 3 ילדים, שכולם, כאמור, גויים. אמא שלהם נפטרה כשעוד היו קטנים, ואביה עם אלצהיימר, עד כדי כך שהוא לא מזהה אותה כשהיא באה לבקרו. מצב הזוי לכל הדעות. היא החלה לספר לי על דעת עצמה שבטח בגלל שאחיה אכל אוכל לא כשר בכמויות, הגוף שלו לא יכול לסבול את הטומאה, ולכן פיתח את המחלה דווקא בגרון - אחד מכלי האכילה בגוף.

האמת, שהזדעזעתי למשמע הפרשנות שלה. אמרתי לה: תקשיבי, לא נשאר אף אחד במשפחה שלך שיכול לעזור לו. רק את. במעשים שלך, יכולה לפעול על נשמתו. כל ברכה, כל תפילה, כל מעשה טוב - מעלה את נשמתו בעולמות הרוחניים. יש לך כוח אדיר בכל אמירה.

אשתו לא יכולה לפעול, ולא הוריך. את היחידה שנשארת.

היא הלכה עם הדברים הביתה, ואחרי כמה ימים התקשרה אלי בהתרגשות רבה, לספר לי שהשיחה בינינו נתנה לה כוח. כוח לפעול, כוח להאמין ביכולת של כל פעולה קטנה, כמה שהיא משמעותית בעולם.

היא לא התבוננה בזה בעבר.

וכעת היא מעוניינת להתחיל לשמור שבת...

מדהים לגלות ולהיווכח כמה כוח יש לכל מילה שלנו, כמה השפעה ארוכת טווח.

מישהי שבכלל לא נראית מאמינה כלפי חוץ, התחילה לקיים מצוות - רק מההבנה שבמעשים שלה היא מועילה לנשמה של אחיה. ולא מדובר כאן על משהו גשמי שהיא יכולה למדוד או לכמת אותו, משהו הגיוני עם הסבר לוגי שעומד בפניה. אלא הסבר הכי רוחני - מיסטי שיש. והיא עושה את זה. כי היא מאמינה ויודעת שיש לה כוח.

ואנחנו? אנחנו יודעות כמה כוח יש לנו בפעולות הפשוטות שלנו ביום יום?