החלום חזר על עצמו וראובן החליט לחפור בקרקע ביתו של אביו

ראובן ירש מאביו בית גדול, ופרסם שמעמידו למכירה. הגיע יהודי בשם שמעון וקנה את הבית בדמים רבים. והנה, כעבור מספר ימים, בנו הגדול של ראובן ניגש אל אביו ומספר: 'אמש נגלה אלַי סבא בחלום, ולחש לי כי מתחת לרצפת הבית, בעומק האדמה, טמון אוצר גדול מאוד'... ראובן לא התרגש כל כך מהדברים, ואמר 'חלומות שוא ידברו'.

אולם, למחרת מגיע הבן השני, כשכולו נסער, ומספר: 'סבא נגלה אלַי בחלום הלילה... הוא אמר שאנו חייבים לחפור ולמצוא את הממון הרב שהטמין באדמת הבית...'

כעת ראובן התחיל להאמין קצת לדברים. תוך כדי שחכך בדעתו, אִם וכיצד יבקש משמעון לעקור את מרצפות הבית ולהתחיל בעבודות חפירה לגילוי המטמון, לפתע, באישון לילה, מתקשר הבן השלישי (שלא ידע מחלומות אֶחַיו), ואף הוא מספר לאביו חלום זהה לחלומות אחיו...

ניגש אפוא ראובן אל קונה הדירה שמעון, ומספר לו את הסיפור המדהים אודות חלומות בניו בדבר הירושה הגדולה שממתינה לו מתחת לרצפת הבית, ולאחר מכן ביקש להתחיל במלאכת החיפוש אחר המטמון. שמעון אמר לו: 'תראה ידידי, אתה בודאי מבין שאין זה נעים כלל לשהות בבית ללא רצפות ועם עבודות חפירה'. ראובן קטעו והבטיח שמלבד מלוא דמי שיפוץ הבית, הוא יפצה את שמעון גם בסכום מסויים עבור חוסר הנוחות והטרדה.

לבסוף הציע שמעון: 'אני מוכן לעשות עמך הסכם: במידה והחלום לא יתממש - לא תתן לי מאומה, ורק תשלם את דמי המלאכה ושאר ההוצאות הנלוות; אך אם אכן יימצא אוצר - תצטרך ליתן לי שליש משוויו, מלבד תשלום השיפוץ'.

בלית ברירה, ראובן הסכים לתנאי שהציב שמעון, ומלאכת החיפוש אחר המטמון החלה.

הפועלים עבדו במרץ, וכעבור יומיים, הבית נמלא אורה ושמחה - התגלה האוצר, שאכן היה עצום: סכום של למעלה ממיליון דולרים!!

ראובן אכן שילם את מלוא דמי המלאכה, עד שהבית רוצף בחזרה, וכעת בא שמעון וביקש את חלקו - שליש מהירושה הגדולה. ראובן השיבו: 'אני מאוד מצטער, מעולם לא התכוונתי לחלוק עמך בירושה שלי - משטה הייתי בך[1]! הלא אתה מחוייב להרשות לי לחפור מדין ב'השבת אבידה', ומה פתאום שתבקש לחלוק באבידה ששייכת לי?! אני מוכן ליתן לך פיצוי הוגן של כמה אלפי שקלים ותו לא...'

שמעון התרעם ותבע את ראובן לכבד את התחייבותו.

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

יש לפקפק בדבר אמיתות החלומות, וממילא אין להחזיק את המטמון כ'ירושת ראובן', וכדלהלן:

מבואר בגמרא בסנהדרין (ל'. ובשו"ע חו"מ סי' רנ"ה ס"ט), שבמקרה שאמרו לאדם בחלום: 'במקום פלוני נמצאים כך וכך מטבעות, ושל פלוני הם', והלך החולם ואכן מצא באותו מקום את הסכום המדוייק של המטבעות, בדיוק במקום ובמניין שנאמר לו בחלום, אזי יכול המוצא ליקח את הממון לעצמו, משום ש'דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין'. (וביאר הסמ"ע בשם המגיד משנה, שעל אף שכִּיוֵן בעל החלום למקום ולמניין של המעות, מכל מקום יש לומר שבאמרו 'של פלוני הן', לא כיון כל כך, שהרי אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. וע"ע בתשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח).

ואפילו אם נאמר שיש מקום להאמין לחלום שחזר על עצמו ג' פעמים, בכל זאת במקרה דנן אין להאמין לחלומות, משתי סיבות: א) אם זה אמת שהמנוח השאיר להם מטמון, מדוע לא סיפר זאת לבניו בהיותו חי, למה המתין לספר זאת רק בחלומות, ורק לאחר שמכרו את הבית?!

ב) בימינו, אדם שיש לו מיליון דולר, מן הסתם אינו מטמין אותם תחת הבלטות, אלא מפקיד אותם בבנק, שם יזכה לרווחים מסויימים, או שמשקיע את הסכום הגדול בנכסי דלא ניידי, וקונה בהם דירות שמכניסות לו רווחים נאים (ובפרט בארץ ישראל, שמקיים בבניית הדירות מצוות ישוב ארץ ישראל), לעומת קבירת הכספים באדמה, שעלולה רק להחלידם, ואינה נותנת פירות. ובפרט שיעצו חז"ל (בבא מציעא מ"ב.) 'לעולם ישליש אדם את מעותיו: שליש בקרקע (וביאר האמרי אמת ש'קרקע' הכוונה בא"י), ושליש בפרקמטיא, ושליש תחת ידו'.

ולכן, לא מסתבר שהחלומות אמת, אלא מסתבר שהמעות הטמונות אינן ירושת הסבא. ומה שיתכן הוא, שנודע כעת לסבא שמי שמכר לו את הבית, הטמין לפני שנים רבות מעות באדמה. ואם כן, הרי שהמנוח ובנו לא זכו במטמון זה, כי לא היה עתיד להתגלות (יעויין שו"ע חו"מ סי' רס"ח ס"ג), וממילא, כעת שמעון אינו דורש לקבל שליש מה'ירושה' של ראובן, אלא לקבל את חלקו במטמון שנמצא, כפי שהתנו השניים ביניהם, ולכן נראה שהצדק עמו[2].

לסיכום: ראובן יתן לשמעון שליש מהאוצר שנמצא, כפי שסוכם ביניהם.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.