כתבות מגזין
"אחרי שבע שנים בישרה לנו העובדת הסוציאלית: ’יש תינוקת, בואו מחר לקחת אותה’"
אחרי טיפולי פוריות ושנים של ציפייה, הגישו מוטי ושושי זליקוביץ בקשה לאימוץ, אך דבר לא הכין אותם לכך שהם יקבלו לידיהם ארבעה ילדים. כיום, כסבא וסבתא לנכדים, הם משתפים בסיפורם, ובטוחים: "זה הייעוד שלנו בחיים"
- מיכל אריאלי
- פורסם ל' חשון התשפ"ג |עודכן
בעיגול: מוטי זליקוביץ (צילום רקע: shutterstock)
כשמוטי ושושי זליקוביץ התחתנו לפני כ-45 שנים, הם התלוצצו ביניהם על העובדה שהוא בן יחיד להוריו, ואילו היא באה ממשפחה עם עשרה אחים ואחיות. "שיערנו שיהיו לנו כחמישה ילדים – ממוצע של שתי המשפחות שלנו", אומר מוטי. אבל מהר מאוד הסתבר להם שזה ממש לא תלוי בהם, והקב"ה תכנן להם חיים אחרים לגמרי. באותו שלב הם אפילו לא שיערו עד כמה עומדים החיים להפתיע אותם.
לילות בוכים, ימים מחייכים
זמן קצר אחרי החתונה התוודעו מוטי ושושי לכך שיש להם בעיות פוריות שמונעות מהם להביא ילדים לעולם. גם הטיפולים שעברו, שלא היו מפותחים כמו הטיפולים של היום, לא סייעו בפתרון הבעיה. "עברו עלינו חמש שנים קשות ביותר", מתאר מוטי, "עם הרבה בכי ובעיקר רצון להסתיר את הכאב. הגדרתי את מה שעובר עלינו כ'לילות בוכים וימים מחייכים'. כי כשאתה מצוי בשעות היום בעבודה ומחייך אתה לא מאפשר לאנשים להבין שאתה במצוקה, רק כשאתה נמצא בלילה עם אשתך לבד, אתה מתפרק.
"לאט לאט הפסקנו ללכת לבריתות של בני משפחה, כי לא היינו מסוגלים לשמוע את האיחולים של 'בקרוב אצלכם'. הם אמנם נאמרו מכל הלב ובאהבה, אך את הלב שלנו הם פצעו. גם לא רצינו לקבל שוב ושוב את הכיבוד של 'קוועטר' שנחשב כסגולה לפוריות. זה כאב והציק לנו, אז פשוט הפסקנו לבוא".
ואז הגיע יום בו הועלתה לראשונה אפשרות של אימוץ. "לא היה לנו קל להשלים עם הרעיון", מציין מוטי, "כי במילים אחרות אמרנו בכך שאנחנו לא מאמינים שיהיו לנו ילדים ביולוגיים, אבל הבנו שזו כנראה הדרך היחידה ויהיה עלינו להתמודד. התנחמנו בכך שבמקביל לרישום לאימוץ נוכל גם להמשיך בטיפולי הפוריות, וכך הגענו באחד הימים למשרד הרווחה, הודענו שאנחנו רוצים לאמץ ומילאנו טפסים. המשכנו גם בטיפולים, אך כשראינו שהם לא מובילים אותנו לשום מקום, הפסקנו בהדרגה".
באותה תקופה התוודעו מוטי ושושי לכך שאמנם בני זוג שמביאים ילדים לעולם אינם נדרשים לעבור הכשרה מיוחדת כדי לגדל אותם, אך כאשר מדובר במשפחות מאמצות עליהן לעבור תהליך ממושך מטעם משרד הרווחה שכולל בדיקות פסיכומטריות וכן מסלול לימודי הורות ומעקב של עובדות סוציאליות, כדי לוודא שאכן יש ביכולתם לקבל ילד, לגדל אותו ולדאוג לו מכל הבחינות הנדרשות.
כך במשך חודשים ארוכים הם השתתפו בסדנאות, ובסיומה של התקופה הודיעו להם שהם עברו את התהליך בהצלחה וכעת הם זכאים להצטרף לתור הארוך של המשפחות הממתינות לאימוץ. נאמר להם כי מכיוון שהם צעירים בגילם הם זכאים לקבל תינוק, מה שאומר – ילד מתחת לגיל שנתיים. "כששאלנו כמה זמן נידרש להמתין, אף אחד לא ידע לומר לנו", מציין מוטי, "בסופו של דבר נמשכה ההמתנה שבע שנים".
גם היום הורים שרוצים לאמץ נאלצים להמתין זמן כה ממושך?
"אכן כן ואף יותר מכך, כי כיום אין בארץ הרבה ילדים שמועמדים לאימוץ. מי שמעוניין 'לקנות' ילד בחו"ל זה סיפור אחר, אבל בארץ קשה מאוד מאוד לקבל ילד".
"יש תינוקת, בואו לקחת אותה"
שבע שנים לאחר שהצטרפו בני הזוג זליקוביץ לרשימת ההמתנה, קיבל מוטי במפתיע שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית. "היא הודיעה לי: 'אני מדברת מהשירות למען הילד, אתה ואשתך מוזמנים להגיע אלינו מחר בבוקר לקבל תינוקת'", הוא נזכר, "סיימנו את השיחה ופתאום קלטנו את המשמעות – בתוך פחות מ-12 שעות אנו צריכים לארגן את הבית לקראת קבלתה של תינוקת קטנה, וזאת בזמן שכזוג ללא ילדים לא היה לנו כלום – לא עגלה, לא עריסה, לא טיטולים, ממש שום דבר. זה לא כמו זוג צעיר שממתין במשך תשעה חודשים לתינוק, המצב אצלנו היה שונה".
ומה באמת עשיתם?
"כמייסדים של היישוב הנפלא 'כוכב השחר' היה לנו קשר הדוק עם כל התושבים, וברגע שהבנו שעומדת להגיע תינוקת, פנינו לכל השכנים והמכרים ויידענו אותם בכך. מאותו רגע התחילו החגיגות הגדולות, כשהשכנים דואגים לכל מה שצריך ומשאירים לנו רק את המשימה להגיע למשרד הרווחה ולהביא את האורחת הקטנה. כך אכן היה, הגענו למשרד והתקבלנו על ידי העובדת הסוציאלית שלאחר דקה אחת עזבה את החדר וחזרה עם תינוקת בת שבוע, כשהיא אומרת לנו: 'תושיטו ידיים, זו התינוקת שלכם. שלום ולהתראות'".
התינוקת שהם קיבלו הייתה כמעט ללא פרטים מזהים. "ידענו עליה רק מה שהיה מותר לספר", מציין מוטי, "שהיא ממוצא אשכנזי ושהבדיקות שנעשו לה תקינות. אף אחד לא סיפר לנו מיהם הוריה ולמה מסרו אותה לאימוץ. אבל האמת היא שהפרטים הללו פחות עניינו אותנו. היינו כל כך מאושרים בתינוקת, וביישוב כולם שמחו בשמחתנו, ואף התגייסו כדי ללמד את אשתי לחטא בקבוקים, להכין תחליף חלב ולטפל בתינוקת. בתוך כל הצהלה אשתי לא שכחה להתקשר לבוס שלה בעבודה ולהודיע לו באושר: 'אני יוצאת היום לחופשת לידה'. כי בישראל קובע חוק האימוץ שאישה שמאמצת זכאית לחופשת לידה כמו אמא ביולוגית".
(צילום: shutterstock)
למחרת, בשבת, עלה מוטי לתורה ובהתרגשות רבה עשה לתינוקת 'מי שברך' והעניק לה את השם שמרית. למי שהתעניין הוא השיב: "אלו ראשי תיבות של המילים 'שושי מוטי רצו ילדים תמיד". "כיום שמרית בת שלושים וארבע, היא נשואה, אמא לשני ילדים ומתגוררת ברמת הגולן", מציין מוטי בגאווה אבהית. אלא שמסתבר שזו הייתה רק תחילתו של הסיפור.
"אחרי ששמרית הצטרפה למשפחתנו הייתה אשתי בחופשת לידה, ואילו אני המשכתי בעבודתי הקבועה", הוא מפרט, "באותו זמן היה לי תפקיד בכיר במשרד הביטחון, כשעבדתי כיועץ לשר הביטחון. הזמן חלף במהירות, וכששמרית הייתה בת שנתיים הגענו להחלטה שאנחנו מעוניינים להירשם שוב לאימוץ, כדי שלשמרית יהיו גם אחים.
"כך הגענו שוב למשרד הרווחה, שם נאמר לנו שאנחנו עדיין צעירים, לכן לפי החוק נוכל לקבל שוב תינוק, אלא שאז הציעה לנו העובדת הסוציאלית רעיון מפתיע: להצטרף גם לרשימת זוגות המבקשים לאמץ ילד מגיל שנתיים ומעלה, ואף הדגישה לנו כי התור לילד אינו פוגע בתור לתינוק וכן להיפך. "הבנו שאין לנו מה להפסיד, וכך נרשמנו לשני התורים וחזרנו לחיים הרגילים – שושי לעבודה, אני לענייניי ושמרית לגן הילדים".
שלומי ואתי מצטרפים
שנתיים לאחר מכן, כששמרית הייתה בת ארבע, באחד הערבים השקטים בבית משפחת זליקוביץ, צלצל הטלפון ועל הקו הייתה העובדת הסוציאלית. גם כאן זוכר מוטי את השיחה כאילו הייתה אתמול. "היא שאלה אותנו: 'זוכרים שנרשמתם לאימוץ?' ואז המשיכה: 'עכשיו הגיע תורכם ברשימה לילד הגדול, מחר תגיעו למשרד הרווחה בחיפה ותקבלו שני ילדים, אחים ביולוגיים שאי אפשר להפריד ביניהם, בני חמש ושבע.
"כמובן שהאושר וההפתעה היו גדולים מאוד. שוב הודענו לשכנים ולחברים ששמחו אתנו, ולמחרת לקחנו את שמרית ונסענו יחד לאזור הצפון, שם פגשנו את העובדת הסוציאלית ויצאנו אל חוף הים, למקום בו המתינו לנו שלומי ואתי – הילדים החדשים שלנו, כשהם מלווים בעובדת סוציאלית. זה היה מפגש מאוד מיוחד, הבאנו להם כל מיני צ'ופרים והתחלנו לשחק איתם על החוף, כשהעובדות הסוציאליות יושבות בצד ומשקיפות. לאחר בערך שלוש שעות הן הודיעו לנו: 'כעת אתם צריכים ללכת, והאחים יחזרו למשפחה האומנת, רק בהמשך השבוע הם יועברו אליכם סופית'. אלא ששלומי ואתי חיבקו אותנו ולא הסכימו להתנתק, אנחנו פרצנו בבכי ולא ידענו איך להגיב. שמרית הייתה היחידה שלא איבדה עשתונות ואמרה להם בקול בוגר: 'שלומי ואתי תירגעו, בהמשך השבוע נבוא לקחת אתכם שוב'. היא למעשה הייתה זו שהרגיעה את כולנו, ובאמת יומיים לאחר מכן נסענו שוב לצפון והבאנו לביתנו את שני האחים".
מוטי זליקוביץ אצל הנשיא
מוטי מציין שרק כשהוא הכניס לרכבו את שלומי ואתי הוא קלט עד כמה שהם מגיעים בחוסר כל. "לכל אחד מהם הייתה שקית קטנה של מכולת, עם חולצונת דקיקה וכמה לבנים. זה היה כל הציוד שלהם. כמובן שהיינו חייבים לדאוג להם להכל, ובדרך הביתה עברנו בחנויות ביגוד והנעלה ורכשנו להם כל מה שהם נזקקו לו. כשהגענו ליישוב שוב ציפו לנו חגיגות, שלומי ואתי היו מאושרים ונקלטו מהר מאוד בבית הספר ובגן הילדים. בתחילה היה להם קצת קשה להשתלב, כי הם הגיעו מבית חילוני ואורח החיים הדתי ביישוב היה זר להם, אך כדרכם של ילדים הם התרגלו במהירות. בהמשך גם יזמנו לכבודם חגיגה גדולה מיוחדת עם קוסם שהגיע לילדי היישוב, והם קיבלו תשומת לב רבה.
"כיום שלומי ואתי נשואים באושר", מציין מוטי בסיפוק רב, "אתי בת 37, יש לה ארבעה ילדים והיא גרה לידינו בכוכב השחר, לשלומי יש ילד אחד והוא מתגורר בירושלים".
אז בזכותם הפכתם בעצם למשפחה גדולה...
"ממש ככה, הפכנו למשפחה מאושרת, כאשר המאושרת מכולם הייתה שמרית שבדיוק שנה קודם לכן, כשהייתה בת שלוש, לקחנו אותה לכותל והיא הכינה פתק מרגש עד דמעות עם משאלה מצוירת, בה היא ציירה משפחה עם אחים והתפללה שיהיו לה אחים ואחיות, היא כל כך רצתה את זה. עד היום היא בקשר קרוב מאוד עם שלומי ואתי".
ילדים, נכדים ונחת
לאחר שהצטרפו שלומי ואתי למשפחה הייתה תקופה של שגרה, כאשר כל אחד ממשיך בענייניו. שנתיים לאחר מכן הגיע הטלפון המוכר ממשרד הרווחה, והסתבר ששוב הגיע תורה של משפחת זליקוביץ לזכות בילד נוסף, כאשר הפעם מדובר בתינוק. "הודיעו לנו שהתינוק מחכה לנו שניקח אותו בבוקר שלאחר מכן", נזכר מוטי. "כמובן שהגענו למשרד הרווחה וגילינו שהפעם נפל בחלקנו תינוק קטן בן שלושה שבועות, אפילו לא עשו לו ברית, כי רצו שהמשפחה המאמצת תהיה זו שתעשה.
"ובאמת, אנחנו ארגנו את אירוע ברית המילה בו הענקנו לתינוק הקטן את השם 'שריה'. מאז הפכנו להיות משפחה עם ארבעה ילדים – פרויקט לא פשוט בכלל, אבל מלא בשליחות ובסיפוק שאי אפשר לתאר. באותם ימים גם נכנסתי לתפקיד יו"ר עמותת האימוץ הישראלית, בהתנדבות, ומצאתי את עצמי מלווה משפחות נוספות שנמצאות במצב דומה לשלנו או שרוצות לאמץ ילד. שמחתי מאוד לעזור מתוך הניסיון וגם להיעזר ולתמוך".
על שריה מספר מוטי שבימים אלו הוא עדין רווק ומתגורר באזור חולון. "כל הילדים שלנו בקשר מצוין זה עם זה עד היום. לעתים קרובות הם באים ומתארחים אצלנו יחד בשבת, גם אמא שלי שתהיה בריאה, בת 95 מצטרפת, וזו נחת גדולה לכולנו".
מוטי ושושי עם חלק ממשפחתם
הילדים שלכם בקשר גם עם ההורים הביולוגיים שלהם?
"כידוע, רק בגיל 18 יכול הילד המאומץ לפתוח את תיק האימוץ ולהתוודע לזהות הוריו. שמרית פתחה את התיק לפני החתונה, כדי לדעת אם יש מגבלות גנטיות כלשהן. מפרטי התיק היא הבינה שאמא שלה אינה ישראלית, ולא היה לה עניין לחפש אותה ולהיפגש, למרות שהצענו לה; שלומי ואתי הכירו את הוריהם כשהיו ילדים קטנים, וכשהם פתחו את התיק הם קיבלו עוד כמה תמונות ושמעו עוד קצת פרטים שהבהירו להם שאין להם עם מי ליצור קשר; שריה עד היום לא פתח את התיק, והוא טוען שזה לא מעניין אותו. ואף יותר מזה, כשלפני כמה חודשים החמאתי לו על עבודה מדהימה שביצע, הוא הגיב: 'קיבלתי את הגנים ממך, אבא'".
למלא את השליחות
מוטי עוצר לרגע, ואז מוסיף: "האמת היא שלאורך כל הדרך, מרגע שהבנו שיש לנו בעיה להביא ילדים, אני כל הזמן עוסק בשאלה: 'למה דווקא אני? למה הקב"ה בחר דווקא בי שלא יהיו לי ילדים ביולוגיים?' אלו מחשבות שעברו לי גם בהקשרים אחרים, למשל כשמוניתי ליועץ שר הביטחון. הבנתי שאני נמצא בעמדה מאוד משמעותית ותהיתי למה דווקא אני נבחרתי לכזה תפקיד. לאחר מכן הייתי קב"ט ביישובים של יו"ש, ואף מוניתי למנכ"ל יישוב כוכב השחר ומעלה לבונה, ועוד כמה תפקידים מעניינים ורבי אחריות. אז ביקשתי להבין בסך הכל דבר אחד – למה זו השליחות שלי בעולם?"
והייתה לך תשובה?
"תשובה ברורה אף פעם לא הייתה ולא תהיה לי, אבל היה שלב בו ניסיתי להקים חברה כלכלית כלשהי ונפלתי בגדול. באותו זמן הבנתי שהייעוד שלי בעולם הוא לא לעבוד כדי להרוויח המון כסף, אלא כדי לתת את הנשמה. לשם כך הגעתי. גם כיום, כשאני מוזמן להרצות לעתים קרובות לפני קהלים שונים, אני משתף את הקהל בהבנה שלי – אף אחד לא הגיע לעולם במקרה, לכל אחד יש שליחות, והוא צריך לשאול את עצמו מהי כדי להצליח ליישם אותה באופן הנכון ביותר.
"לפני שנתיים, כשהייתי בן 64 גם עלתה במוחי תובנה לכתוב ספר על סיפור החיים שלי. הרגשתי צורך פנימי ונפשי לעשות זאת, וככל שכתבתי כך התחזקה בי ההבנה שיש מישהו בשמיים שמנהל אותנו, ומטרתנו היחידה צריכה להיות למלא את שליחותנו. כיום אני מבין ששליחותי בעולם הייתה לתת בית חם לארבעה ילדים מדהימים, אני גם מבין שמשמיים הובילו אותי לעסוק תמיד בעבודות שיש בהן שליחות. טוב לי עם הדברים שאני עושה, הנשמה שלי מפוצצת משמחה, ואני מתכוון להמשיך בכך עוד ועוד לפחות בשישים השנים הקרובות".
ליצירת קשר עם מוטי זליקוביץ: motti1957@gmail.com
מוטי מציג את הספר שכתב