הרבנית ימימה מזרחי על הפיגוע הכפול: "ילד בן 16 הולך ללמוד תורה - ונרצח"

1.  ילד בן 16 הולך ללמוד תורה.

מתעקש על לימוד התורה שלו,

חמוד, יפה תואר, נקי,

מלא בתקוות של ההורים שלו. 

ומולו, אולי נער בן 16,

מוסת, מתוסכל,

כמו הפרופיל שאנחנו רואים

כל כך הרבה בזמן האחרון,

כשהפיגוע הוא פיגוע עם פנים.

והוא הולך ומניח מטען,

לוחץ מרחוק ומחכה

לראות אנשים מתפוצצים.

איש ששובת מעבודתו 

אפילו שהוא כל כך קשה יום,

אבל זה חג, חג הסיגד

והוא הולך עם הילדים שלו

לחגוג את החג,

להיות אחד מן העדה.

ומולו אחד, אולי גם לו יש ילדים קטנים, 

והוא יחכה להשבית את

שמחת החג של האיש הזה.

זה כנגד זה עשה האלוקים. 

את תראי את האור מול החושך,

אומרים שם ועבר לאמא רבקה.

כשזה קם, זה נופל.

כשאחד יחגוג בניצחון, השני יפול. 

אבל מה, המאזן תמיד יכול להשתנות.

חז"ל מלמדים אותנו:

הַקֹּל – קוֹל יַעֲקֹב. וְהַיָּדַיִם – יְדֵי עֵשָׂו.

כשהקול קול יעקב,

אין ידי עשיו שולטות.

זאת אומרת שיש כאן שתי אלטרנטיבות: 

יש את הידיים הרעות האלה,

שיניחו את המטען

וילחצו על כפתורים

וימחאו כפיים אחרי

ויחלקו ממתקים. ויהיה קול –

הוא יהיה בהתחלה

קול זעקה וקול בכייה וקול יללה,

והוא יתגבר לקולות של תפילה

ושל לימוד ושל מילות תקווה ואהבה.

יש לנו נשק לא פחות חזק, 

מבשרת פרשת תולדות,

וזה הקול שלנו.

צריך לשמור עליו,

לטהר אותו, לקדש אותו.

לדעת לספוד ליקרים שנרצחים בפיגועים האלה,

ולהתפלל על הפצועים שמסתובבים בינינו. 

יש לי חברה ויש לה ילד עם בורג בראש. 

הוא מסתובב איתו מאז ערב פסח

לפני מלא שנים,

כשהתפוצץ לידו מטען מלא בברגים.

את הבורג הזה אי אפשר להוציא.

הוא לא מקל עליו בחיים.

אבל כשהוא יושב ומשמיע את קולו,

ולומד תורה ומתפלל ומלמד,

משהו בראש נרגע לו. 

אז יש את הידיים הרעות של עשיו. 

ולנו יש את הקול שלנו,

שיכול לנצח הכל. 

2.  אני רוצה לומר משהו. 

אני מרגישה אותו הרבה זמן.

אני זוכרת פיגועים.

אנחנו כל הזמן משווים לפיגועים של פעם,

כשהיינו קמים בבוקר

ושומעים על אוטובוס שמתפוצץ.

והיינו נסערים,

והיינו מפסיקים את מלאכת יומנו

והיינו מהלכים עייפים ושפופי ראש. 

ועכשיו זה לא ככה. 

תגידו מה שאתם רוצים,

מן קהות התלבשה עלינו.

אולי עייפות.

אולי ההרגל של הזפזופ בסלולרי,

שכל רגע מחליף לנו מסך

ואנחנו רואים עד כמה חדשות

הופכות לנו ישנות בהינף אצבע.

אבל: וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.

העייפות הזאת לא נכונה.

היא גורמת לנו למכור קניינים יקרים מאוד,

יקרים מדי,

קניינים שעניינם משפחה; וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה

אנחנו שוכחים את התפקיד שלנו כבכורים,

כנושאים באחריות, כאכפתיים.

אנחנו ב"הַלְעִיטֵנִי" של החדשות הבאות,

כי הריגוש הפך להיות חלק מחיינו.

אבל אלה חדשות שעברו כבר, מה נעשה?זהו. אז בואו נזכור את אלה,

שהחדשות האלה הן חדשות מדי בוקר עבורם,

אלה שקמים בלי אדם אהוב לצידם,

אלה שקמים עם גוף כאוב, שעובר שיקומים קשים,

והמשפחה כולה מטולטלת. 

בואו נזכור את המשפחה 

שהתפרקה נפשית בעקבות אסון סבארו

ואת הפרוכת האחת, בקבר רחל,

שעשויה משמלת כלה שמעולם לא נלבשה

בעקבות הפיגוע ההוא בקפה הלל.

אלה חדשות שלצערנו לא יתיישנו,

עד שתבוא הגאולה השלמה. 

אז אפשר אולי היום, מחר, 

לפחות בזמן השבעה של אריה שצ'ופק,

לחדול מהשטף שלנו, מה"הלעיטני" שלנו.

אתמול כל מה שהופיע על המסך

היו הדרמה על הפיגוע

ולצידה שוברים של הבלאק פריידי. תחשבו שוב.