פרשת תולדות: כשהאיברים של האדם כבר לא ברשותו

פרשת תולדות מביאה את פרשת הברכות המפורסמת.

יצחק רוצה לברר את זהות הבן שעומד מולו, והוא מפעיל עבור כך את כל חושיו. את חוש הראיה יצחק לא יכול היה להפעיל, שהרי עיניו כהו, אולם הוא השתמש בחוש הטעם ("ועשה לי מטעמים"), בחוש המישוש ("גשה נא ואמושך") ובחוש השמיעה ("הקול קול יעקב"), ולמרות הכל, יצחק לא בטוח מי עומד לפניו. החושים בלבלו אותו. "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". מה הכריע את שיקול דעתו? חוש הריח! החוש שלא נפגם בחטא אדם הראשון – "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ השם", ולמרות הכל – יצחק "טעה". יעקב היה מחופש לעשיו.

המדרש על הפסוק "ונפש כי תחטא" כותב (מדרש אגדה בובר, ויקרא פרק ה'): "אתה מוצא שלושה דברים ברשותו של אדם, ושלושה אינם ברשותו. אלו שברשותו - הפה והידיים והרגליים. הפה - אם מבקש האדם לומר טוב או רע אומר, אם רוצה אדם לדבר נבלה מדבר, ואם רוצה לעסוק בתורה עוסק. הידיים, אם רוצה לעסוק בהם במצווה בצדקה מתעסק, ואם רוצה לשפוך בהם דם שופך, אין לו מי יכריחנו. והרגליים, אם רוצה לילך לבית הזנות, או רוצה לילך לבית הכנסת, אין לו מי יכריחנו. ושלשה אינם ברשות האדם, ואלו הם, האף והעיניים והאוזניים. האף עובר בשוק במקום עבודה זרה ומריח קטורת של עבודה זרה שלא בטובתו, והעיניים - עובר בשוק במקום עבודה זרה ורואה עבירה שלא בטובתו והוא מתחייב. האוזניים, עובר אדם בשוק ואין כוונתו לשמוע בזיונו ושומע הכרחי".

כותב על כך ה"שפת אמת" (תולדות, תרל"ב): "במדרש, כי יש איברים שהם ברשות האדם, ואם האדם זוכה גם הם אינם ברשותו, רק ברשות השם יתברך, כמו שהיה ביצחק, אף שטעה לברך עשיו, לא עלתה בידו. והוא על ידי מסירות באמת אליו יתברך כמו יצחק בעקידה, אם כן רוצה באמת שלא להיות ברשות עצמו, ורצון יראיו יעשה".

מדהים. אם אדם זוכה – גם האברים שברשותו, הופכים להיות לא ברשותו אלא ברשות בורא עולם! כך קרה עם יצחק. יצחק מסר את נפשו בעקידה. בגלל שיצחק מסר את נפשו כפשוטו, והוא ביטל את עצמו באופן מוחלט בפני הקדוש ברוך הוא, הוא זכה שהקדוש ברוך הוא ישמור עליו לנצח ויציל אותו מטעויות. אין מקום לטעויות כשאתה מוסר את עצמיך לידיים של בורא עולם. הנה, יצחק השתמש בכל חושיו הגשמיים כדי לברך את האדם הנכון מבחינתו, אולם הקדוש ברוך הוא לא נתן לו לטעות, ובסוף הוא ברך את יעקב.

ממשיך ה"שפת אמת": "ונראה, שזה עצמו הטעם שעשה כן השם יתברך שיהיה הברכה ליעקב על ידי מרמה, ולא נתן בדעת יצחק לברכו. רק שיהיה הברכה בביטול כל רצונו להשם יתברך, כי אדם המברך בנו אף צדיק גמור, יש לו נגיעה מצד שהוא בנו. ולכך היה כאן שלא יהיה רצון יצחק לברך את יעקב. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, שיתברך מהשם יתברך בלבד".

מדהים. כשברכה עוברת דרך דעת האדם, היא בהכרח מצטמצמת, שהרי האדם מוגבל וכוונותיו לא נקיות מאה אחוז. כאן, חפץ הקדוש ברוך הוא שהברכה לא תצומצם בדעתו ובשכלו של יצחק, אלא שהוא ישמש רק ככלי וכצינור להעברת הברכה מבורא עולם ליעקב אבינו. הקדוש ברוך הוא רצה שהברכה תעבור בצורה שהאדם לא יפריע לה כלל וכלל, ולכן דעתו של יצחק סולקה לחלוטין, והברכה עברה בטהרתה ליעקב.

כשאדם זוכה, הקדוש ברוך מסלק לו את הדעת. יצחק זכה לזה בזכות מסירת כל הרצונות לבורא עולם.

וכאן אנו מגיעים אלינו.

מוסיף ה"שפת אמת": "וכן בכל אדם, כפי קבלת מלכות שמים בכל יום בבוקר בלב שלם להיות בטל באמת כל הרצונות לרצונו, יוכל לפעול שלא יצא מרשות השם יתברך כלל". אם אדם רוצה לא לטעות ולא להתבלבל בחיים, יש פתרון - תמסור את עצמך לבורא עולם על ידי קבלת עול מלכותו בבוקר ובערב. כגודל המסירות כך יפחתו הטעויות. כשאתה מוסר את עצמיך לידי בורא עולם – מה שייך לטעות? השם מנהל אותך.

* * *

רבקה שולחת את יעקב שיביא לה שני גדיי עיזים, במטרה להכין מהם מטעמים ליצחק: "לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב". כותב רש"י: "כאשר אהב - כי טעם הגדי כטעם הצבי". כלומר, יצחק הרי ביקש מעשיו שיצוד לו חיה (כנראה צבי, עיין פסוק ג, ו"בכלי יקר" שם). רבקה שולחת את יעקב להביא לה מן הצאן שני גדיים, משום שטעם הגדי הוא כטעם הצבי, וכך חשדו של יצחק לא יתעורר.

ספר "שבט מיהודה" (למהרי"ל איגר, פרשת תולדות) מביא רובד נוסף למשמעות המילים "כי טעם הגדי כטעם הצבי": "ויראה לומר, כי גדי רומז לטוב, כי הוא מספר טו"ב (ערכה המספרי של המילה "גדי" הוא טו"ב – 17). והיינו, על התגלות הטוב לעיני האדם בעת טוב לו. וצבי, רומז על הטוב הנסתר ומכוסה מעיני האדם. כשהוא חס ושלום בעת צרה, וישועה רחוקה ממנו, בלי מצוא דרך לפניו באיזה אופן יוכל להיוושע, שגם אז יתחזק ויתאמץ לבו באמונה שלימה... שהוא יתברך רב להושיע למעלה מהשגה, על זה רומז צב"י, ראשי תיבות צדיק באמונתו יחיה (גם צבי בגימטריה אמונה), ואלה הם המטעמים (לשון רבים). דהיינו, הטעמים אשר אהב יצחק, שהוא שורש הגבורות והדינין דקדושה. שגם בעת שהאדם הוא בהנהגת תגבורת הדינין בעת צר לו חס ושלום, ונצרך להיות בבחינת 'צדיק באמונתו יחיה', שיחזק ויחיה עצמו באמונה ובטחון, כאילו טוב לו גם עתה. ויטעום גם אז טעם הגדי. וב' טעמים האלו, יהיו שווים אצלו לטובה".

יצחק מסר את עצמו לידיו של הבורא, ומבחינתו, "טעם הגדי" הוא "כטעם הצבי". כל מה שקורה זה טוב. ככה מרגיש מי שמוסר את עצמו לבורא.