הגביר התנצל ואמר לראש הישיבה: ’תסתדרו ביניכם’

מעשה בראש ישיבה ששמו ר' ראובן, שנסע לחו"ל לצורך איסוף כספים לישיבתו. מיד לאחר הנחיתה, התקשר לגביר גדול, עמו אמור היה להיפגש, והגביר הודיעו: 'אני מכין לך צ'ק מכובד מאוד, ישתדל כבודו להזדרז כי אני יוצא מהמשרד בדיוק בשעה שתיים' (כשבעת השיחה השעה היתה אחת).

והנה, בשעה רבע לשתיים, מודיעים לגביר כי הגיע אל משרדו ראש ישיבה מארץ ישראל, הגביר קיבלו במאור פנים, 'חיכינו לראש ישיבה, הנה הצ'ק שלכם. ברכה והצלחה'.

ומי היה אותו ראש ישיבה? - ר' שמעון, שהינו ראש ישיבה אחרת, שלא ידע כלל שהצ'ק שקיבל היה ממתין לר' ראובן, (והגביר לא הכיר את ר' ראובן אלא רק שוחח עמו בטלפון).

לא חולפות חמש דקות, וכעת מופיע ר' ראובן במשרד הגביר. הגביר השתומם, 'הרי זה עתה מסרתי את הצ'ק לראש ישיבה, מי אתה?...'

הטעות התגלתה, והגביר הנבוך התנצל ואמר: 'תראה, השלמתי את מכסת הצדקה שלי בנתינת הצ'ק לראש הישיבה הקודם, כך שאין לי מה לתת כעת. תוכל לבוא בשנה הבאה'. ראש הישיבה טען: 'הרי קבעת עמי, וכתבת את הצ'ק עבורי...'

'אני לא יודע', השיב הגביר, 'תסתדרו ביניכם...'

ר' ראובן הצליח איכשהו למצוא את ר' שמעון, סיפר שהצ'ק היה מיועד עבורו, ומתוך התנצלות תבע שימסרנו לו. ר' שמעון טען לעומתו, כי הגביר לא חזר בו, הוא לא אמר 'טעיתי, לֵך וקחנו משמעון', אלא אמר שהשלים את המכסה בנתינת הסכום לידי...

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

אילו היינו דנים בשאלה זו על פי הלך-רוחו ודבריו של הגביר, היה מקום לומר שנתינתו אינה נחשבת לנתינה בטעות, כי נתינה בטעות נאמרה דוקא באופן בו היתה טעות בעיקר הנתינה, כגון במקרה שרצה להקדיש מטבע מסויים, ובטעות הקדיש מטבע אחר שלא התכוון אליה כלל (רמ"א יו"ד רנ"ח-ב'), או במקרה שגבו מעות לצורך פדיון שבוי, ומת השבוי קודם שהספיקו לפדותו, שאז לא זכו יורשי השבוי במעות שנגבו (יו"ד רנ"ג-ז'), משום שאנו אומדים את דעתם של הנותנים שלא התנדבו על דעת כך. וכן כל כיוצא בזה; אך בנידון דנן, לגביר היתה כוונה ברורה ליתן את הצדקה, ונראה מדבריו כעת שאין משנה לו כל כך אם יקבל זה או אחר (והעיקר מבחינתו להשלים את מכסת הצדקה שלו), ואם הגיע הממון לידי ראש ישיבה אחר, אומר הגביר 'גם ברוך יהיה'.

אולם, כל מהלך זה אינו על פי דעת התורה, אלא על פי דעת הגביר שכפי הנראה הינו עם-הארץ (ואינו יודע מהלכות נדרים), כי כלפי שמיא, האמת היא, שהגביר חייב ליתן דוקא לראש הישיבה הראשון, שהרי אמר לו שמכין עבורו את הצ'ק, והתחייב לו מדין נדרי צדקה, וכעת אינו יכול לחזור בו, שכן 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט' (יעויין בשו"ע יו"ד סי' רנ"ח סי"ב, ובגיליון מהרש"א שם בריש סי' רנ"ט).

כך שעל פי הדין (ולא על פי מחשבתו השגויה של הגביר), הממון צריך לעבור דוקא לידי ר' ראובן, ולכן אנו מפרשים את הנתינה לר' שמעון כנתינה בטעות!

לסיכום: ר' שמעון צריך למסור את הצ'ק לר' ראובן.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.