בשביל מה חכמי ישראל קבעו עוד מצוות? כל המצוות שיש בתורה זה לא מספיק?

מכירים את הסיטואציה שבה אתם נוסעים קצת יותר מהר מהמותר, ופתאום נתקלים בפס האטה שלא שמתם לב אליו, והאוטו מקבל הנחתה אחורית לא נעימה בכלל? משרד התחבורה לא תיכנן את פסי האטה כדי להקשות עלינו בנהיגה, אלא כאמצעי שיכריח את הנהג להפחית את מהירות הנסיעה כך שהיא תהיה עד המהירות המותרת, ובכך למנוע תאונות דרכים. זהו אמצעי שמבטיח להרחיק אותנו ממהירות גבוהה, ובכך שומר על חיינו.

חכמי ישראל קבעו הרחקות בתחומים מסוימים, בהם ידעו כי ישנו חשש שיבואו לידי איסורי תורה. כך למשל נקבע איסור מוקצה, האוסר לטלטל חפצים שהשימוש בהם אסור בשבת, מחשש שיבואו בטעות לחילול שבת. כל ההרחקות הנ"ל נועדו לשמש כחומות הגנה עבור היהודי, ולעזור לו שלא להיכשל בעבירות חמורות. בדיוק כמו האזהרה הכתובה על רציף הרכבת "נא לא לחצות את הקו הצהוב".

לדוגמא, מבין תקנות חז"ל שנועדו ליצור ריחוק מסוים בין בני העם היהודי לבין בני אומות העולם, ובכך למנוע קשרי התבוללות, הם האיסורים לאכול לחם שנאפה על ידי נוכרי וכן בישולי נוכרי, אף אם כל מרכיבי הלחם והמזון כשרים לחלוטין. איסורים אלה מונעים סיטואציות חברתיות ויצירת קשרים אישיים מדי בין היהודי לנוכרי, שכן אכילה משותפת מביאה לידי קירבה.

הקב"ה הוא זה שמצווה שחכמים יקבעו סייגים לשמירת התורה – "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח, ל), כשכוונת הדברים היא לעשות משמרת למשמרו של הקב"ה על ידי קביעת הרחקות וגדרות למצוות התורה.
וכן הקב"ה מצווה אותנו, בני העם היהודי, לשמור ולקיים את מצוות ותקנות חכמי ישראל – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז, י-יא); "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז).

קביעת תקנה לא הייתה עניין של מה בכך בעיני חז"ל. הם נדרשו לחשיבה מעמיקה, ראיית העתיד, שיקול דעת וזהירות רבה.

הסנהדרין הראשונה בהיסטוריה הוקמה על ידי משה רבנו בשליחות אלוקית, והסמכת החכמים לפסוק הלכה לישראל עוברת מדור לדור, כפי שנאמר בתורה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים יז, ט).

הקב"ה הוא זה שהעניק לחכמי הדור את הסמכות, ואף החובה, לגזור ולתקן תקנות לשמירת דיני התורה. בנוסף, רשאים חכמים לקבוע מצוות נוספות שאינן באות כסייג לתורה. ואומנם, רובן של תקנות חז"ל הן במטרה לשמור על קיומן של מצוות התורה. קיימות שבע מצוות דרבנן [=חכמים] והן: הדלקת נר חנוכה, הדלקת נר שבת ויום טוב, קריאת מגילת אסתר בפורים, נטילת ידיים לפני אכילת פת, ברכות, עירובין ואמירת הלל. אף על קיומה של מצווה מדרבנן אנו מברכים "ברוך אתה ה' אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...". ונשאלת השאלה כיצד אנחנו אומרים שה' ציווה אותנו? הרי הקב"ה לא ציווה אותנו ליטול ידיים או לקרוא מגילה או להדליק נר שבת. התשובה לכך היא שהקב"ה ציווה אותנו לקיים את הוראת החכמים – "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ" (דברים יז, יא), ולכן קיומה של מצווה דרבנן היא למעשה קיומו של ציווי אלוקי. ואם כן, כל עבירה על תקנה או מצווה שתיקנו חז"ל הינה גם עבירה על מצוות עשה זו מהתורה.

מי נתן סמכות לרבנים לקבוע הלכות? הרב זמיר כהן משיב:

מקור סמכותם של חכמי ישראל – הרב זמיר כהן בשיעור יסודי: