כשהמתבגרת מתחילה לצעוק על כולם

בתי בת 12. היא התחילה לענות לי ולבעלי, להתפרץ בזעם, להכות את הילדים הקטנים וכו' בבקרים. המריבות תמיד קשורות אליה, והיא עושה הרגשה שכל העולם "חייב" לה. מה עושים? אני צריכה הדרכה מיוחדת לגיל הזה?

את צודקת שהשלב של גיל ההתבגרות הוא שלב קצת מרדני, בדיוק כמו גיל המרד שהוא גיל שנתיים.

לנערים/ות יש פתיל קצת קצר... שינויים הורמונליים בגוף גורמים להם להיות קצת עצבניים, חסרי סבלנות וכדומה.

אבל אין שום סיבה לילד לדבר בחוצפה, להפר גבולות וכללים שבבית וכו'.

אני מבינה מאוד את ההתלבטויות שלך ואת הקשיים במה לעשות, להגיב? לשתוק? לוותר? וכו'.

זה בסדר גמור שזה מה שאת מרגישה, אך אם תגיעי עם כל הספקות הללו בלבך מול בתך, זה יגרום למצב גרוע יותר ולמרד גדול יותר.

הדבר החשוב ביותר שילד צריך להרגיש בכל מצב ובגיל הזה בפרט הוא ביטחון מצד ההורה, שאמא שלי או אבא שלי בטוחים בעצמם ובמה שהם מחליטים כרגע.

כדי לעשות לך סדר בראש, וכדי שבאמת תוכלי להרגיש כך (ולא רק לומר לעצמך), ואז בתך גם תוכל לשתף פעולה, אני ממליצה לך מאוד לקבל הנחיה והדרכה. ידע לא חסר, ב"ה, אך כיצד ליישם בשטח - זה הקושי הגדול (בדיוק מה שקורה לך כרגע, כפי שתיארת).

הדרכה מעשית עם בתך, ביחד עם התחשבות ומודעות לרגשות שלך ולמה שקורה לך מולה, תעזור לך מאוד לדעת להתנהל איתה נכון, והקשר ביניכן יהיה נעים הורי וחברי.

חשוב לי לציין שהמעבר בין הילדות לגיל ההתבגרות הוא קו דק מאוד, שכדאי מאוד לא לפספס אותו, כי זה קריטי מאוד לגבי כל המשך הקשר שלך עם בתך.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

האם ניתן לטפל בחרדה מבלי להזדקק לתרופות?

קודם כל, התשובה היא כן, ניתן לצאת מחרדות בלי תרופות.

כיצד עושים זאת?

אחד הטיפולים הכי מוכחים והכי יעילים הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. זהו טיפול פסיכולוגי קצר מועד של מספר מפגשים, שנערך אחת לשבוע ומנסה להשיג את המטרות הטיפוליות שאותן בחרו המטפל והמטופל.

במהלך הטיפולים נותן המטפל כלים למטופל, על מנת לשנות את דפוסי החשיבה וההתנהגות. תפקידו של המטופל הוא לתרגל וליישם את הכלים שאותם קיבל בטיפול.

מה לומדים במסגרת טיפול זה?

ראשית, ניתן לזהות דפוסי חשיבה לא בריאים שמעצימים את החרדה, ולהחליף אותם בדפוסי חשיבה בריאים, כמו ביקורתיות, פרפקציוניזם, ויסות רגשי - כלומר חוסר יכולת להרגיש רגשות לא נעימים וכו'.

בעיקרון, ניתן לפתור את החרדה בלי להיזקק לתרופות.

לעיתים יהיה בכל זאת צורך לצרוך תרופות על מנת להגיע למצב נפשי מאוזן יותר ולרגיעה, וכמובן להקל על המטופל, וזאת כמובן בהמלצת פסיכיאטר או רופא משפחה.

לעיתים קרובות, התרופות מלוות בתופעות לוואי, כמו ירידה בתיאבון, הפרעות שינה ועוד. חשוב לציין שיעילות התרופה משתנה מאדם לאדם, ולכן הנטייה היום היא להימנע מלקחת טיפול תרופתי עד כמה שניתן. אך צריך לזכור שזה תלוי במטופל, וכמובן תלוי ברמת הקושי איתה הגיע המטופל.

(יפה איפרגן, MA, אשת חינוך ומטפלת CBT במחלקת "נפשי בשאלתי")