אפרת ברזל: כשסבתא נתנה פטל לעובדי העירייה

הרי כל מלל שאת מכניסה הביתה בפה שלך הופך להיות חלק מההווי שיהפוך להיות אחרי שנים אנחנו, מסרים שמתקבלים להיות ערכים של משפחה, סיפורי ילדות, בדיחות, משקפיים שהבית לומד דרכם שימת לב לנושא שאת העלית. אמא.

גם אם לדברים לוקח זמן שקיעה של שנים בתודעה - שיח אימהי, נקודת מבט שאת מביאה, תמיד תהיה להם משמעות במרחב הבית. את שומרת הסף. הרגשי, הרעיוני. את לא רק מטרנה ופתיתים, את תוכן והשקפה, העיניים שלהם מחפשות אותך כמעט בכל סיטואציה, מבקשות לראות איך את מגיבה, אם את בוכה, אם את צוחקת, מה את אומרת. את מחזירת אור, את מחזירת חושך. הם מכירים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות.

כשאת נכנסת הביתה ומספרת דבר פשוט וקטן שקרה לך, מספרת תוך כדי ארוחת צהריים של יום חול, תוך כדי טלפון, תוך כדי ניגוב שיש, זה נטמע. זה יוצא. זה בא. זה נכנס. זה משתף. זה מעביר את המח של כולם לחשוב בכוון הזה של החוויה שסיפרת. גם אם היא מינורית.

סבתא שלי היתה מספרת לנו קבוע על שיחי הפטל שצמחו להם בחצר ביתם באירופה של לפני המלחמה.

סבתא שלי היתה גם נותנת שנים אחר כך, באופן קבוע, מיץ פטל למנקי הרחובות בהרצליה. אישה טובה. ניצולת שואה, שעד יום מותה לא האמינה שכולם אינם ורק היא נשארה. "איך אפשר עוד לעשות טוב לאנשים חיים", היא היתה מחדירה בנו ללא דיבור, רק מעשים, קדושת החיים היתה לה למדבקה זוהרת בין שתי עיניה הטובות.

זה לא היה דבר החסד הקטן היחיד שהיא היתה עושה, אבל הפטל רלוונטי בשבילי כרגע להתקדמות הרעיון.

בתור ילדה הייתי מתבוננת עליה. לבושת סינר מטבח עם שני כיסים גדולים מקדימה, חמושה בנעלי בית, שומעת את משאית הזבל מתקרבת ומיד יוצאת עם קנקן זכוכית מרשרש מקרח, ארבע כוסות וקריאה לאנשי הצוות לשבת, לשתות, לקחת הפסקה על המדרכה. הם היו שותים, היא היתה כבר מזמן נכנסת פנימה ממשיכה בבישולים ובאפיה. הוי, עוגת הפרג הזו שלה, הנימוחה בפה, אף אחד היום לא יודע לעשות אותה. לפעמים היתה שולחת אותי אחרי זמן להחזיר את הקנקן הריק הביתה, שוטפת אותו ומורה לו לחכות בארון עד שיגיע שוב תורו לעשות את החסד שלו בפעם הבאה.

בנות, ריכוז, בואו נמשיך.

אמא שלי, אנחנו קופצות דור אחד קדימה, הגבירה גרסה, ושידרגה. היא כבר שנים מזמינה לליל הסדר אצלה, את הדור הבא שסבתא שלי נתנה להם פעם מיץ. זה נראה כמו שזה נשמע, אם הילדה החרדית שלה לא באה אליה לחג, היא מזמינה את הילדים של המשאית. הילדים הבני ברקים שלי לפעמים מסתכלים על זה עם עין ככה קצת מעניינת, בכל זאת, לא אצל כל סבתא יושבים סביב שולחן הסדר עובדי העירייה. "התאמה תרבותית" היא כישרון של ילדים לבעלי תשובה, נכדים לציונים פעילים, הם רגילים לזה. יודעים להעריך, יודעים גם לחייך.

אני רואה בילדים האלה יכולות חברתיות יפות שלא היו מתפתחות בהם, לולא.

בנות, ריכוז, בואו נמשיך.

ברחובנו הצר בבני ברק עובר פעם בכמה זמן מנוף שלוקח גזם. זה בהגדרה.

בפועל המנוף לוקח אל המיכל האינסופי שלו גם מזרונים ישנים, גרוטאות של שכנים, ארונות קיר מפורקים, פצפצים מיותרים, ועוד מיני ארגזים וזבל שמכער את האזור. לפעמים בתפילות אני מתחננת שה' יכוון את השכנים לחכות עם זריקה של ספה שאיבדה נפח בכריות של עצמה, עוד יום אחד בסמוך ליום הלקיחה, כי קבוצה של חילונים חשובים שביקשו לבקר, צריכה להגיע לראות מה זו פינת החי של החרדים שאנחנו. ביום שלפני אני הופכת להיות מטאטא ומגרפה, כאילו על הראש שלי כל העלים של כולם.

בנות, ריכוז, מעבר אחרון, דור רביעי למיץ פטל ומסיימות;

"אמא, שרון פרץ היה כאן, תראי איך נקי", אמר לי השבוע פה קטן שילדתי. זה שימח אותי. משאית גזם וגרוטאות לא נוסעת לבד בבני ברק, מאחוריה מלפניה ומצדדיה על אופנוע נוסע באכפתיות שאין כדוגמתה איש, אדם, שרון פרץ, הילדים ואני עומדים כל פעם ומביטים בפלא, שאלנו אותו לשמו, כדי להודות לו. הוא אולי מקבל משכורת מהעירייה, אבל אחראי באכפתיות שלו, שהיא הרבה מעבר למשרה, כאילו מכוון בכל הרמה שיהיה לנו נח כאן, יפה ונעים, הוא משפיע על השבת הנקייה של כולנו, על עיר של תורה שהיא שלנו. אין לי מיץ פטל לתת לו, אבל כן מילה טובה של הודיה של הערכה.