"באתי לפוצץ ולתקוף, לא שיערתי את הסוף המפתיע"

אם תפגשו את רחל סלע באחד הימים ברובע היהודי בירושלים, כשהיא מוקפת בבנות עשרה נרגשות, ומנצחת על כולן בעת בה הן מתקדמות אל עבר הכותל המערבי, אל תתפלאו.

נכון שהיא מתגוררת מחוץ לעיר, נכון גם שהיא כבר לא צעירה והכוחות לא כמו שהיו פעם, אבל כל זה לא מונע ממנה לארגן שוב ושוב טיולים אל אזור הרובע היהודי והמוסלמי, במטרה להתקרב לנושא המקדש, ללמוד עליו ובעיקר לחוות אותו מקרוב.

כך כמה פעמים בשנה היא מוציאה קבוצות של בנות ונשים ל'ימי מקדש', היא מבקרת איתן אצל דמויות שונות בירושלים ובאתרים שקשורים לנושא המקדש , בכל מקום יושבות ולומדות מתוך התנ"ך ומתוך דפי מקורות, מנהלות דיונים ושיח, שרות, ולבסוף הן מגיעות יחד להתפלל בכותל המערבי.

אבל הדבר המפתיע והמעניין ביותר בסיפורה של רחל זו העובדה שעד לסוף שנות התיכון היא עצמה כלל לא הכירה את המושג 'מקדש' ואף יותר מכך – לא הייתה לה שום אמונה ביהדות. רק יד ההשגחה העליונה היא שליוותה אותה בדרכה הפלאית והמיוחדת.

רחל סלע

"להילחם בהפצת היהדות"

"נולדתי במשפחה מאוד לא דתית", פותחת רחל. "בנעוריי הייתי אנטי דתית במובן הקיצוני ביותר של המילה. התגוררתי בקיבוץ בעמק בית שאן וינקתי חינוך סוציאליסטי אדוק. לא היה שיעור תנ"ך אחד בו לא הבהירו לנו המורים שמדובר בסיפורים פרימיטיביים שאמורים לעבור מן העולם. לא פלא שגדלתי כלוחמת גדולה נגד דתיים, זאת למרות שכקיבוצניקית לא הזדמן לי לשוחח אפילו עם דתי אחד. התגוררתי במקום סגור, לא ידעתי בכלל איך נראים דתיים".

באחד הימים היא יצאה מן הקיבוץ כדי לבקר דודים בבאר שבע, ובאוטובוס פגשה בחורה בלתי מוכרת. משום מה נוצרה ביניהן שיחה והיא סיפרה לה שהיא נוסעת לחוג יהדות בירושלים כדי לשמוע שיחה מרב. "מיד שיניתי את התכניות שלי", נזכרת רחל, "הודעתי לאותה בחורה שאני מצטרפת אליה לשיעור, עזבתי את התוכנית לנסוע לדודים ונסעתי יחד איתה לאותו חוג, כשהכוונה שלי היא להילחם בהפצת היהדות. היה ברור לי שאני הולכת 'לפוצץ' כל מילה שיגיד הרב, וכך אכן עשיתי – על כל מילה שהשמיע הרב, השמעתי אני מילה 'חכמה' ו'נאורה' יותר, בחודש שלאחר מכן הגעתי שוב כדי לפוצץ ולתקוף וכך גם במפגש השלישי של החוג ליהדות. אבל בשלב מסוים שמתי לב פתאום שאני מתחילה גם להקשיב חוץ מלתקוף ולפוצץ".

רחל מציינת כי עד היום היא אסירת תודה לאותו רב שקירב אותה ולא סילק אותה מהשיעורים. "אני יודעת שכבר בפעם הראשונה שהגעתי היו כמה מהמשתתפות שביקשו ממנו לסלק אותי, שכן אני לא שייכת, אבל התגובה שלו הייתה: 'עזבו אותה, לכל אחד יש קצב וזמן משלו'. ובאמת הוא צדק. בין התקפה להתקפה התחלתי לא בכוונה גם לשמוע, ופתאום שמתי לב שהדברים דווקא מעניינים, ולא רק מעניינים אלא בעלי עומק וערך".

בשלב הבא כבר התחילה רחל לשמור חלק מהמצוות. "לא עשיתי את זה מתוך אמונה בכלל", היא מבהירה, "אלא התייחסתי לכך כ'סדרת חינוך'. הרגשתי שיש משהו מאוד נכון בכך שלא להתנפל על האוכל, אלא קודם כל ליטול ידיים ולברך, גם הרגשתי שברכת המזון היא סוג של הרגל טוב – לא לקום בבת אחת מהשולחן, אלא קודם כל להודות. האמנתי שבכך שאני מרגילה את עצמי לפעולות כאלה, אני משפיעה על החברה כולה להיות מחונכת יותר, עדינה יותר, ערכית יותר. אבל כנראה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי קרובה ליהדות ולאלוקים, וכן – בהחלט גם מאמינה".  

לצפות לגאולה

כבר חמישים שנה משמשת רחל כמורה למקצועות קודש ובעיקר לתנ"ך. היא מלמדת במכללות ובאולפנות, וגם מוסרת שיעורים ביישובים שונים. מאז ומעולם היא לא העבירה את השיעורים אך ורק בין כתלי הכיתה, אלא הרבתה לשלב סיורים וטיולים יחד עם הלימוד העיוני. בפרט בשנים בהן היא הייתה רכזת תנ"ך, ואז הקפידה לקחת את תלמידותיה אל השטח, ולאפשר להן להתחבר באמת לחומר הלימודי, כדי שיוכלו לחוות אותו מקרוב.

ככל שחלפו השנים, כך היא הרגישה שיש תחום מסוים שלא לומדים עליו מספיק, ובוודאי לא יוצאים לסיורים ממוקדים העוסקים בנושא – זהו תחום המקדש. "הרגשתי שלא ייתכן שכולנו מתעסקים בכל כך הרבה נושאים, ודווקא הנושא שאמור להיות המרכזי ביותר עבורנו ובכל התפילות שלנו אנו מזכירים אותו – לא מקבל מאתנו כמעט שום יחס, איננו לומדים אותו, איננו יודעים עליו, ואנחנו מנוכרים ונרתעים ממנו", היא מסבירה.

"באותה תקופה לימדתי באולפנית בטבריה, ולקראת החופש הגדול תליתי פתק קטן על לוח המודעות בו הודעתי שאני מארגנת נסיעה לירושלים לסיור בנושא המקדש. האמת היא שהייתי בטוחה שאף אחת לא תצטרף, שהרי יש דברים מעניינים הרבה יותר לעשות בחופש. למרבה הפלא התמלא המיניבוס וכך יצאנו ליום של טיול בירושלים שכלל ביקור בכמה אתרים, בעיקר באזור הרובע היהודי. ההתרגשות מהיום הזה הייתה גדולה, והיא המריצה אותי להמשיך לעסוק בנושא. בשנה שלאחר מכן כבר ניגשתי מיוזמתי למנהל וביקשתי ממנו לקיים 'יום מקדש' על חשבון הלימודים. הפעם מילאנו אוטובוס גדול, ויצאנו שוב למסע במספר אתרים ומקומות שקשורים למקדש. פגשנו אנשים מעניינים, למדנו ושרנו. כך המשיך הנושא ותפס תאוצה, כאשר בכל שנה מצטרפות יותר ויותר בנות וחוזרות מלאות בידע ובעיקר בהתרגשות, בחיבור אישי למקדש ובציפייה לגאולה.

"יום המקדש התקבע על  צום עשרה בטבת, ובכל פעם התרגשתי מחדש. בנות לא ויתרו על המסע, הן באו למרות שלפעמים ירד גשם שוטף. פשוט לא הסכימו לוותר על 'יום המקדש'.  כעבור שנים אחדות יום המקדש הפך ל'יומיים מקדש'. הבנות הגיעו לירושלים לשני ימים מלאים וגדושים בסיורים, שיחות והרצאות אודות המקדש, כאשר בשעות הלילה הן לנו אצל קרובי משפחה, כך  שכל התקציב שהיה לנו הושקע בתכנים. ימי המקדש היו גולת הכותרת של האולפנית, הבנות חזרו נרגשות ביותר. חלק מהבנות כל כך התחברו לזה עד שהן המשיכו לבוא ל'יומיים מקדש' גם שנים רבות אחרי סיום לימודיהן באולפנית. ואני יודעת שכיום כנשים בוגרות וכאימהות של הבנות שהשתתפו בימי המקדש ממשיכות להיות מחוברות למקדש ".

איך את מסבירה את זה שבנות חשות חיבור גדול כל כך לנושא?

"יש לי הסבר אחד ויחיד, ממש כמו שנאמר בשיר השירים 'אני ישנה וליבי ער'  - למרות שכולנו מרגישים לפעמים כאילו שאנחנו שקועים בהבלי העולם הזה, האמת היא שהלב שלנו ער ורוצה לעסוק בנושא החשוב כל כך ומהותי לעם היהודי. זה לא רק בארץ, אלא ניתן לראות שבשנים האחרונות יש גם בחו"ל קהילות רבות כל כך שרוצות להתקרב. כולנו מרגישים שאחרי 2000 שנות גלות באמת הגיע הזמן לגאולה שלמה. וכן, אנחנו מוכנים גם להתאמץ לשם כך".

להתרגש בכל פעם מחדש

הבנות שיצאו עם רחל ל'יום מקדש' הראשון כיום כבר סבתות לנכדים, גם רחל עצמה אינה צעירה, אך היא ממשיכה לקיים את ימי המקדש עוד ועוד. כיום היא לא מארגנת אותם רק דרך אולפנות, אלא גם דרך מכללות שונות וכן  לאנשים פרטים שמבקשים טיולי גיבוש. "לפעמם משפחות פונות אליי ומבקשות 'מסע בר מצווה' או 'תכנית בת מצווה', בהנחייתם של החתנים הצעירים. אני מציעה כמובן 'יום מקדש'. הילדים לומדים אצלי את התוכן ואנו עושים יחד סיור מקדש בכל התחנות שמתאימות, ואחר כך מדריכים בהתאם לכך את המשפחות במהלך מסען ברובע ובסמוך לבית המקדש.

"בכל פעם מחדש כשאני נכנסת לירושלים,  אפילו אם אני רק באה לקנות נעליים, אני עוצרת בכניסה לעיר וקוראת את פרק התהילים: 'שיר המעלות... שמחתי באומרים לי בית ה' נלך...' ואני פשוט מרגישה את ההתרגשות העצומה בליבי. אני מרגישה שאני ממש זוכה לממש את הציווי שנוגע לכולנו – לצפות לישועה ולגאולה ולקדם את בניין בית המקדש. כי ברור שלא מספיק רק לדבר ולדקלם את ברכת 'בונה ירושלים', מי שמצפה באמת גם מנסה לפעול, לומד עליו, חווֶֹה אותו, מתחבר למקדש בכל דרך, ומתמלא בגעגועים. נכון שנראה לנו כיום שאנו חזקים בארצנו, ולפעמים אנו מרגישים שטוב לנו ואנחנו מסודרים מכל הבחינות. אבל אסור לנו להסתפק בהרגשה הזו, כי ברור ששום דבר לא יהיה מושלם ללא בית המקדש ומשיח בן דוד".