"גם בניסיון הגדול ביותר, צריך לדעת לעצום עיניים ו’להירדם’ - כדי להתמלא בכוחות"

המסע אחר הטיפול בשרירן - נמשך. 

השבוע הייתי אצל (עוד) מומחה שפסק בידענות כי הכל בסדר. "השרירן חי איתך בשלום, למה את רודפת אותו?", אמר. 

חייכתי. "יותר נכון להגיד שאני בורחת מפניו. אני רוצה את ה'בנו' ולא את ה'אבשלום' - את זה שמעמיד פנים שהוא בשלום איתי, שהוא אוהב אותי כמו שאב אוהב את בנו אך בעצם רודף אותי בשנאתו, ומרחיק אותי מהבן שתמיד חלמתי עליו - בן טוב באמת, כזה ששמח בקרבה הביולוגית בינינו ובטח לא קם עליי להורגי".

אני לא בטוחה שהרופא הבין את מה שניסיתי להסביר לו מפרק ג' בתהילים, אבל בתוך לבי נתתי לעצמי הבטחה שלא משנה כמה 'בנים' כאלה, כמה שרירנים כאלה יקומו עליי ויעשו עליי שרירים - אני לעולם לעולם אהיה כמו דוד המלך שחיבר מזמור. 

דוד לא ידע שום דבר חוץ מלשיר ולנגן לה'. 

בכל הקשיים שלו, בכל הניסיונות שלו, תמיד הרים עיניים למעלה וחיבר מזמורים. 

ברח כשהיה צריך לברוח מבנו, אך בן לעולם נשאר בן - בין אם הוא רוצה בכך או לא. 

השם - מה רבו צריי, אני מרימה את ראשי למעלה, ונאנחת. כמה קשיים בדרך לילד משלי... כמה אתגרים ובעיות, ואני יודעת, תמיד ידעתי ולעולמי עד אדע - שרק בצל הקב"ה חסיתי, ורק ממנו ישועתי. הוא מגן בעדי אל מול אנשים שרואים רק את השרירנים אבל לא את מה שמאחוריהם ואת מי ש'שתל' אותם ברחם. אני יודעת שהשרירן שלי בא להעביר לי מסר כלשהו. 

נכון שהוא נמצא במיקום טוב ברחם, ונכון שהוא שפיר, ונכון שהם כולם אומרים שחבל לעסוק בו ולהטריד בו את מנוחתי, אבל היי - הגוף שלי מרגיש אחרת לגמרי מאז שהוא התגלה. או איך שאני אוהבת להגיד: "אני כבר לא מכירה את הגוף שלי...".

מי כבודי, מי קולי, מי מרים ראשי? רק הקב"ה. 

רק מהידיעה שהוא כאן, ושהוא שתל את הניסיון הזה, אני מתנחמת. 

אני קוראת אליו, אומרת פרקי תהילים בכל יום, מתפללת, מדליקה נר לצדיקים, מתחזקת בשיעורי אמונה, ושוב ושוב, למרות שנפלתי עשרות פעמים לפני כן - קמה וממשיכה להאמין שה' יענני 'מהר קודשו'. אל תקרי מהר - מההר שעליו הוא עומד, אלא מהר - בצורה מהירה. 

משום שאני יודעת שהישועה תגיע מהר, אני שוכבת וגם ישנה: יש רגעים שאני נותנת לניסיון הזה להניח ראשו על כתפי, ולנוח. פשוט ככה. בלי לחשוב מה יהיה ואיך... כי כשאני חושבת, השרירן הקטן הזה 'עושה שרירים' ומראה לי שהוא הבוס בגוף שלי, ואת זה אני דווקא לא רוצה. 

גם בתוך הניסיון הגדול ביותר, צריך לדעת לעצום עיניים ו'ליהרדם', כדי להתמלא בכוחות מחודשים. 

"קומה השם, הושיעני", תכה את האויבים שלי, את השרירן שבי שמעמיד פני אוהב אך הוא בעצם אויב שמרחיק אותי מהישועה שלי - מבלי שאצטרך לעשות שמיניות באוויר בשביל זה. 

"הכית את כל אויבי לחי" - אומר לי דוד המלך שכבר 'הכית' בלשון עבר, ויודעת אני שאף ניסיון לא ניתן בלי כוחות לעבור אותו, אז עזור לי לגלות את הישועה שבתוך המכה, את האור שבתוך החושך, את התרופה שבתוך המחלה שנקראת 'שרירן'. 

להקב"ה הישועה, על עמך. 

איפה הישועה נמצאת שרה? ב'עמך'. כשתחפשי בתוך עם ישראל אנשים שיש להם את אותה צרה כמו שלך ותתפללי בשבילם שגם הם יזכו, תקבלי את הישועה שלך בבחינת 'כל המתפלל על חברו נענה תחילה'. 

סלה - ראשי תיבות: סל ה'. 

כשתתפללי על אחרים, תוכלי להביא סל כדי לאסוף את הישועות שהקב"ה ירעיף עלייך, וזה יהיה מצב 'תמידי' שלא ישתנה (היות ומשמעות המילה סלה היא גם תמיד).

שנזכה.