הרב יצחק זילברשטיין
’כשם שאנו שותפים במצוה, כך גם אנו שותפים בנזיקין’, תבע בעל הבית את האכסנאי
"נכון שאנו נחשבים לשותפים גמורים במצוַת ההדלקה?", הלה השיב בחיוב, וראובן ממשיך: "אם כן אנו שותפים גם בנזקים שגרמה האש שלנו... ומשכך, שלם תשלם יחד עמי את נזקי השריפה!..."
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- י"א אייר התשע"ה
מעשה שהיה כך היה:
באחד מימי החנוכה שמעון התארח בבית ראובן חבירו. לפני שהדליק ראובן את נרות החנוכה, נתן לו שמעון שקל אחד, כדי לקנות חלק בשמן ולהשתתף עמו במצוה, כדין 'אכסנאי' המבואר בשו"ע (סי' תרע"ז ס"א): "אכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו, צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה". עד כאן הכל היה טוב ויפה.
אלא, שכעבור זמן מה, פרצה שריפה גדולה מחמת הנרות שראובן הדליק. צוותי מכבי האש אמנם השתלטו על השריפה, אך עד שכובתה, הספיקה לגרום לנזק רב אצל אחד השכנים.
כעת מגיע הניזק ותובע מראובן לשלם את מלוא הנזק, ואת התשלום למכבי האש, כדין התורה (שמות כ"ב, ה') "כי תצא אש... שלם ישלם המבעיר את הבערה". (ואף על נזקי-אש שנגרמו מחמת מצוַת הדלקת נרות חנוכה חייבים לשלם, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' תי"ח סי"ב).
ראובן פונה אל חבירו שמעון ושואלו: "נכון שאנו נחשבים לשותפים גמורים במצוַת ההדלקה?", הלה השיב בחיוב, וראובן ממשיך: "אם כן אנו שותפים גם בנזקים שגרמה האש שלנו... ומשכך, שלם תשלם יחד עמי את נזקי השריפה!..."
שמעון טען כנגדו: "אני בסך-הכל אורח, 'אכסנאי' בעלמא, ומה פתאום שאשלם על הנזקים שלך?!"
עם מי הדין?
השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:
נראה שהגם שקנה האכסנאי חלק בשמן של בעל הבית, והדלקת האש נעשתה גם בשליחותו, מכל מקום, הוא יכול לטעון כלפי בעל הבית: "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" (לתקן מיניתי אותך לשליח ולא לקלקל), כלומר, שלחתי אותך להדליק את הנרות באופן ראוי וזהיר, כדי שאקיים בזה את מצוַת הדלקת נרות חנוכה, אך לא שלחתיך לגרום נזקים. ולכן נראה שיש לפטור אותו מתשלום הנזק[1].
אולם, אם האכסנאי יטען כך, יש כעת לדון שיתברר למפרע, שהוא לא יצא ידי חובת המצוה, כי גילה דעתו, שכשבעל הבית הדליק את ההדלקה הלא-ראויה, הוא לא פעל כלל עבורו, ואם כן לא יצא האכסנאי ידי חובת המצוה!
אכן נראה, שבכל אופן לא היתה כאן הדלקה שיוצאים בה, ואף בעל הבית לא יצא ידי חובתו, משום שהדלקה באופן לא זהיר שעומדת לגרום לדליקה ולנזק, היא 'מצוה הבאה בעבירה', ואין יוצאים בה ידי חובה. ואף לשיטות שאין אומרים מצוה הבאה בעבירה במצוות שהן מדרבנן[2], בנידוננו נראה לומר שלא יצא המדליק ידי חובתו, משום שבסתם מצוה הבאה בעבירה, העבירה כבר נעשתה ורק כעת בא לצאת על ידה ידי חובה (כגון בגזל שמן, וכעת בא להדליק בו), אך בנידוננו, האש הולכת ודולקת כל רגע שלא כדין התורה[3], ו'הכל מצוּוִים לבערה', ואיך נוכל להחשיב אש שעומדת להזיק, ודולקת נגד רצון התורה, כהדלקה של מצוה, והרי בהדלקה כזו יש 'גנאי למצוה'![4] (וממילא נראה שגם ברכת ההדלקה היתה לבטלה, כי אין זה נר חנוכה אלא נר המזיק).
לסיכום: האכסנאי אינו צריך להשתתף עם בעל הבית בתשלומי הנזקים. ונראה שאין יוצאים ידי חובה בהדלקה שעומדת לגרום לשריפה (גם אם דלקו הנרות חצי שעה).
[1] ויש לדון עוד לפטרו מסברא נוספת: יתכן וכל ההשתתפות שלו בהדלקה, היא רק כדי שגם הוא יֵצא ידי חובת מצות ההדלקה, אך הוא לא הפך ממש לשותף ב'דיני ממונות' עד שנאמר שמחמת שותפותו באש הוא אחראי גם לנזקים שייגרמו מחמתה (אלא זו שותפות 'מלאכותית' לעניין קיום המצוה). אך יש לדון בזה, שהנה מצינו לכמה מרבותינו ששאלו: הרי הדין הוא שמעות אינן קונות מטלטלים, ואם כן היאך יזכה האכסנאי בשמן בקניין-כסף בלא משיכה? והיו שתירצו שבמקום מצוה אכן מעות קונות (יעויין ברמ"א חו"מ סי' קצ"ט ס"ג), ואחרים תירצו שכשהמוכר שותף, מעות כן קונות (משום שלא שייכת כאן סברת 'נשרפו חיטיך'); ואם נאמר שמבחינה קניינית אין לאכסנאי זכייה של ממש, מדוע לא תירצו בפשיטות שכאן די בקניין-מעות.
[2] יעויין בשו"ע סי' תרמ"ט ס"ה, שדעת השו"ע שאין פסול מצוה הבאה בעבירה במצוות דרבנן, ודעת הרמ"א שגם במצוות דרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה. ובזה נסתפק השואל ומשיב (המובא במשנ"ב סי' תרע"ג סק"ב) אם יוצאים ידי חובת הדלקת נרות חנוכה בשמן גזול.
[3] כלשון הטור (בחו"מ ריש סי' שע"ח) 'כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו, כך אסור להזיק ממונו'.
[4] יעויין ב'לקט יושר' (עמ' 115) שכתב: "יהודי שנמצא בבית הנכרי בחנוכה, מדליק רק נר אחד ושמש אחד, אף על פי שאין הגוי מקפיד, שמא אחת למאה פעמים, תבוא סכנה ממנו, כלומר תתלקח שריפה, ויהי גנאי למצוה. וראיה לכך, מ'חזרת' בליל פסח, שאוכלים עם חרוסת משום 'קפא' (ארס שיש בחזרת. פסחים קט"ו:), ובכל השנה אוכלים אותה בלא חרוסת". כלומר, בכל השנה אוכלים חזרת בלי חרוסת ולא חוששים לקפא, כי החשש שמא יזיק לו הארס הוא רחוק, אך במצוה, יש לחשוש גם לאחת ממאה, שמא יינזק ויהיה 'גנאי למצוה'. וכעין זאת נאמר גם בענייננו - בהדלקת נרות שעומדים להזיק, יש 'גנאי למצוה' (ואמנם בנידון ה'לקט יושר' הגנאי אינו מעכב בדיעבד, אך כאן נראה שמעכב כי מתחילה ההדלקה היתה צריכה להיכבות), ולכן לא ניתן לצאת ידי חובה בהדלקה כזו.
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.