ניסיון הלינץ’ בירושלים: בית המשפט שחרר את הפורעים למעצר בית

שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, דחה בתחילת השבוע ערר שהגישה הפרקליטות על החלטת שופט בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים, אוהד גורדון, לשחרר למעצר בית שלושה פורעים ערבים שהשתתפו לפני כחודשיים בניסיון לינץ' במשפחה יהודית. בלינץ', שהתרחש בשכונת בית חנינה בבירה, נפגעה אם המשפחה מזכוכיות וסבלה מחתכים, וילדי המשפחה התמלאו בזכוכיות.

על אף שהוגשו כתבי אישום נגד הפורעים, החליט השופט עמית כאמור להותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי לשחררם למעצר בית. בהחלטתו כתב כי "המשיבים מגיעים ממשפחות נורמטיביות, לא הסתבכו בעבר בפלילים, המעצר קשה להם ומן הסתם הפנימו את לקחם. המשיבים שוהים כיום בכלא דמון לצד אסירים ביטחוניים. כשלעצמי איני משוכנע כי יש בכך להיטיב עם המשיבים ועם האינטרס של המדינה".

עו"ד חיים בלייכר מארגון חוננו, המייצג את המשפחה, תקף בחריפות את החלטת בית המשפט: "מתקפות הרצח כלפי אזרחי ישראל חוזרות ונשנות, אך באופן בלתי נתפס בתי המשפט משחררים פעם אחר פעם לרחובות הערים את אותם מחבלים. חבל שבתי המשפט מעדיפים את אינטרס הנוחות של המחבלים על פני האינטרס הביטחוני של אזרחי ישראל".

ניסיון הלינץ' אירע בחול המועד סוכות, בעת שהמשפחה היהודית עשתה את דרכה לביתה בשכונת נווה יעקב בירושלים וחלפה בסמוך לשכונת בית חנינא בעיר. עשרות פורעים ערבים החלו לחסום את הכביש המוליך מדרך בגין לעבר השכונה. כאשר עברה המשפחה במקום החלו הפורעים לידות אבנים על הרכב, ניפצו את שמשותיו, ואף ניסו לפתוח את דלתותיו.

בשלב מסוים, כאשר אבן פגעה בחלון שעל ידו ישבה אם המשפחה, ניגש אחד הפורעים וניפץ את השמשה באופן מלא. חברו הכניס את ידו פנימה וניסה להכות את האישה באגרוף בראשה. אבן גדולה פגעה במושב של התינוק ונחתה בנס בין רגליו. רק לאחר דקות ארוכות הצליחו בני המשפחה להימלט מהמקום, כשחלקם פצועים.

יעקב, אבי המשפחה, שחזר למחרת את רגעי האימה: "מה שהיה היה נס גדול, ממש", אמר בריאיון לכאן ב'. "השם שמר עלינו בצורה שאין מישהו שיכול לשמור כמו שהוא שמר".

"נכנסנו לבית חנינא, לא ידעתי שיש בלגנים. ברגע שהם קלטו שאנחנו יהודים, מישהו סימן עלינו עם קרן לייזר. קלטנו לאן נכנסנו, פתאום כולם הסתערו בצורה מפחידה. ממש כמו חיות, חיות טרף".

"הם התחילו להעיף אבנים בעוצמות", המשיך יעקב לתאר. "האבן עברה את הזכוכית של האוטו ונפלה ליד הרגליים של הילד, ילד בן חמישה חודשים. בנס לא קרה לאף אחד שום דבר. הבן שלי טיפה דימם מהזכוכיות שהתפוצצו לידם. ניסינו להתקדם עוד כמה מילימטרים, וכל שנייה שומעים פיצוץ ממקום אחר. ברגע שקלטתי את הסכנה, עבר לי בראש שהקב"ה נמצא איתי בכל רגע, וגם עכשיו בזמן הכי מפחיד. זה נתן לי כוחות, כך שלא איבדתי את העשתונות. סובבתי את ההגה ימינה והתחלתי לתמרן שם בין הרכבים".