הרב ראובן אלבז: ממי ביקש מרן הגר"ע יוסף זצ"ל סליחה בשלוש לפנות בוקר?

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (כ"ח, י"א).

יעקב אבינו עובר דרך הר המוריה - הר הבית ובית המקדש, המקום בו אביו – יצחק אבינו – נעקד על גבי המזבח. "אמר הקב"ה: צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא השמש" (חולין צא ע"ב).

"כי בא השמש" פירושו, שיעקב אבינו לא הלך לישון. הוא לא בא אל השינה, אלא השינה באה אליו.

מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל היה יושב כל לילה ולומד עד שעה שתיים או שלוש לפנות בוקר. בשעות אלו גם היה כותב את חידושיו. כל זאת גם בהגיעו לגיל תשעים. לעוזרו, שהיה צעיר ממנו בארבעים שנה, היה אומר: "זהו, מספיק. לך לישון!", אבל הוא עצמו המשיך ללמוד...

בוקר אחד, הגיע רבי אליהו שטרית, שהיה כותב את חידושיו, וראה את כמות הדפים - מְלֵאֵי החידושים - שהתחדשו במהלך הלילה. הוא פנה למרן ושאלו: "רבנו לא ישן כל הלילה?" נענה מרן והשיב לו: "לא באה לי שינה".

מרן לא היה הולך לישון! הוא היה לומד ולומד עד שהשינה באה אליו. שם – במקום שלמד – נרדם. בבחינת מה שנאמר ביעקב אבינו "וַיָּלֶן שָׁם - כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ".

סופו לקיימה מעושר - בדעת

אמרו חז"ל (אבות ד', ט'): "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר".

פשטות הדברים היא, כי מי שיקיים את התורה מעוני - יזכה להעשיר.

ותמה על כך האלשיך הקדוש (ויקרא כ"ה, ל"ז), שהלא היו גדולי תורה רבים שלמדו בעוני ולא העשירו, וזה לשונו: "והנה עֵד מְמַהֵר רבי חנינא בן דוסא, שקיים את התורה מעוני ולא העשיר עד יום מותו, וכן רבי אלעזר בן פדת ורבה בר נחמני, ורבים עד אין קץ כיוצא בהם".

הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, מי שהקים את יהדות אמריקה ואת עולם התורה שבה, ישב פעם עם ידידו הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, והלה אמר ביאור נפלא על דברי חז"ל אלו, דברים המשמחים את הלב: אין הכוונה לעוני ולעושר כספי, אלא לעוני ועושר בדעת!

מי שקשה לו ללמוד, הוא מתקשה להבין את השקלא וטריא של הגמרא, מוחו אינו קולט את קושיית התוספות ותירוצו, ואף על פי כן הוא ממשיך לעמול ולהתייגע, לנסות להבין – זהו "המקיים את התורה מעוני", ולו מובטח כי "סופו לקיימה מעושר" - הוא יזכה שיגיע יום ולבו ומוחו ייפתחו להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד. כי "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ" (משלי ט"ז, כ"ו), והבא להיטהר – מסייעין אותו".

כשרבי אהרן קוטלר שמע את הפירוש הנ"ל, הוא פרץ בבכי.

שאלו הרב הוטנר לסיבת בכיו, והוא השיב: "הקב"ה חנן אותי בכישרונות מיוחדים. בכל שלב בחיי לא היה לי קושי בלימוד התורה. לא קיימתי את התורה מעוני. ומשום כך אני בוכה: אלו היה לי קושי בלימוד התורה – הייתי יכול להעפיל לגבהים גבוהים יותר מאשר מה שאני עכשיו!".

נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ

עמל התורה - זו היתה מעלתו המיוחדת של מרן זצוק"ל!

רבים שואלים: איך יתכן כדבר הזה, שבן אנוש יֵדַע עשרות אלפי ספרים על בוריים בעל פה? התשובה לכך היא: עמל התורה! מרן עמל בכל כוחותיו על התורה הקדושה, וגם דברים שכבר שלט בהם – היה ירא שמא ישכחם, ולכן היה חוזר עליהם שוב ושוב. הַחֲזָרָה היא עמל התורה.

ובעת לימודו – היה שוכח מכל העולם! פגשתי, באחת הבריתות, יהודי שהיה נוהג לגונן על מרן כשהיה יוצא מהשיעור בבית הכנסת היזדים, וההמונים היו מתנפלים עליו לשאול ולהתברך, והוא – שהיה גיבור כוח -  היה מרחיק את האנשים שלא ילחצו את מרן.

וכך סיפר לי: פעם אחת, כשמרן יצא מהיזדים, ואני כְּהֶרְגֵּלִי הרחקתי מעליו את הקהל, שמעתי שהנהג מזכיר למרן שעליו להגיד לי תודה על כך שאני מפנה לו את הדרך. מרן השיב לו שוודאי הוא מעוניין להודות לי, והורה לנהג לומר לי להיכנס לרכב, ושם יוֹדֶה לי.

מרן התיישב ברכב ומיד שקע בתלמודו. הנהג הציע לי להתלוות אליהם לנסיעה ולעלות הביתה, שם ייתן לי הרב את ברכתו.  

אלא, שמיד כשמרן הגיע הביתה – והשעה היתה קרוב לאחת עשרה בלילה - הוא פשט את גלימתו, וממש רץ לשולחנו והחל לכתוב. נעמדתי ליד השולחן בתקווה שיבחין בי וייזכר לברך אותי. אני מצדי לא העזתי, כמובן, להפריע לו.

בשעה שלוש בלילה הרים מרן בפעם הראשונה את עיניו מהספרים בהם למד, והבחין בי!

"מי אתה ומה אתה עושה כאן?", שאל.

"אני הוא זה שהרב הסכים לברכו", השבתי.   

"אוי ואבוי! תמחל לי!", התחנן מרן לאחר שנזכר בהבטחתו. "פשוט שקעתי מיד בלימוד ושכחתי. ועתה שב עמדי ותשתה משהו".

"רבנו לא צריך לבקש את מחילתי", הסמקתי כולי. ומרן הודה לי בכל לב, ונתן לי את ברכתו.

מרן, שידע את ערכה של התורה הקדושה, השקיע בה את כל כוחותיו. עמל והתייגע בה, בשקיעות מוחלטת, בלי להתעייף, כמעט בלי לאכול ובלי לישון.

בניו ספרו כי בבוקר, מיד לאחר שאמר את ברכות התורה, רץ ללמוד, בלי להתמהמה, עד שהגיע זמן התפילה. ובוקר אחד, כשראוהו רץ לשולחן הכתיבה ומתחיל לכתוב, שאלוהו: מה קרה? והשיב: "הראוני בחלומי פלפול ארוך בדברי הפוסקים ואני ממהר לכתוב אותו פן אשכח ממנו משהו!". וכי באמת היה חשש שמרן ישכח? הלא כל התורה כולה היתה מונחת בזיכרונו כמונחת על כף ידו! אלא, כך היה מרן! היה לו פחד שישכח!  

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" – אומרים על כך חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת ויצא רמז ק"כ): "אל תקרי מִשְּׁנָתוֹ אלא מִמִּשְׁנָתוֹ". וכי איזו שינה היתה ליעקב? שינה עם סולם שראשו מגיע השמימה, עם מלאכי אלוקים עולים ויורדים, שינה עם הבטחות מפליגות ונשגבות, ואף על פי כן הדבר החשוב ביותר ליעקב אבינו הוא המשנה, התורה בה הוא עסוק. עד כדי כך שהוא קץ בשינה הזאת – וייקץ מלשון שֶׁקָּץ בה - ובלבד שיוכל להמשיך לעסוק בתורה.