סיון רהב מאיר: כשנותנים לנו שליחות, פתאום הכל נראה אחרת

לא תמיד החיים מתנהלים כפי שתכננו. פיטורים, פרידה, משבר כלכלי ואילוצים נוספים יכולים להוציא אותנו מהמקום המוכר לנו, לעבר עתיד לא ידוע.

זה קורה גם בפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת תולדות: יעקב הוא איש תם, יושב אוהלים, שנאלץ פתאום לעזוב את ביתו מפני שאחיו עשיו רודף אחריו ורוצה להרוג אותו. הוא בורח אל חרן כשהוא עני ובודד.

אבל פרשנינו מסבירים שפרט קטן אחד משנה את העלילה: לפני שיעקב יוצא לדרך, יצחק אביו קורא לו, מברך אותו, ומטיל עליו שליחות: הגיע זמנך להמשיך את השושלת ולבנות את האומה הישראלית. צא לחרן, תמצא אישה, תקים משפחה, תנהיג, תוביל.

יעקב הופך מפליט נמלט – לאדם שבונה את העתיד שלו ושל העם כולו. הוא כבר לא "בורח מ-", אלא "הולך אל".

את ההסתכלות הזו כדאי לאמץ גם בחיינו האישיים והלאומיים. תמיד אפשר לשנות את זווית הראייה. כשנותנים לנו, לאנשים שעובדים איתנו או לילדים שלנו תפקיד, שליחות וייעוד – הכל נראה אחרת.

מוזמנים לנסות. שבוע טוב.

רחל – נותנת כוחות

שני פסוקים מדהימים מופיעים בפרשת השבוע, ושניהם מלמדים המון על כוחה של זוגיות וחברות.

בתחילת הפרשה מסופר על אבן כבדה שהונחה על פי הבאר. אבל מה קרה כשיעקב רק ראה את רחל, בפעם הראשונה? "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". פתאום האבן הגדולה, שבדרך כלל צריך כמה רועים כדי להרים אותה, הופכת קלילה. המפגש העוצמתי עם רחל כמעט מבטל את כוח הכבידה.

אחר כך יעקב עובד שבע שנים כדי לזכות להתחתן עם רחל, והתקופה הזו מתוארת בפסוק המפורסם והיפה: "וַיַּעֲבוֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים, וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ".

שבע שנים ארוכות הופכות לימים אחדים. אם קודם כוח הכבידה כמעט התבטל, עכשיו גם מישור הזמן מאבד את משמעותו.

הקשר בין יעקב לרחל מזכיר מה הכוח של אהבה, של קשר אנושי, של דמויות שמעוררות בנו השראה ונותנות כוחות. יש אנשים שמקצצים לנו את הכנפיים, ויש כאלה שפשוט נותנים לנו כנפיים. לצידם של אילו אנשים אנחנו בוחרים לחיות?

מודה אני כל בוקר

השבוע, בשמחת שבע ברכות משפחתית, שמענו עצה מהסבא של הכלה, שמחה גריידינגר: השבוע אנחנו מקבלים את השם שלנו: "יהודים". בפרשה מסופר איך לאה נותנת שם לבנה שנולד, יהודה. ולמה יהודה? בגלל התודה. כך היא מסבירה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' - עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה".

בתלמוד נכתב כי מאז בריאת העולם לא היה אדם שהודה לאלוקים, עד שבאה לאה – ופשוט אמרה תודה.

יש פרשנים שמסבירים שלאה מלמדת אותנו כאן לא להודות רק על ניסים גדולים וחד פעמיים כמו קריעת ים סוף, אלא על החסד היומיומי, על כל הטוב בחיים שלפעמים נראה כחלק מהשגרה.

זוהי העצה שנתן הסבא לזוג הצעיר שהתחתן, אהרון ורותי מאיר, ובעצם לכולנו - לחיות תמיד בתודעה של יהודה, של יהודי: להודות, לשבח, להכיר תודה, לחפש הזדמנות לומר מילה טובה, אף פעם לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.

מזל טוב.

אוהל, באר, סולם

תחזרו רגע לגן הילדים: מהו הציור שהכי מזוהה עם אברהם אבינו? האוהל. זה הסמל שלו – אוהל שפתוח מכל צדדיו לכל מי שרעב וצמא, אוהל שהוא סמל של הכנסת אורחים, שבו מחנכים את הבריות לאמונה, לצדקה ולחסד. זה מה שאברהם מלמד אותנו, להקים בעצמנו בית כזה.

ומה הכי מזוהה עם יצחק? אם אצל אברהם הציור הוא לרוחב, אל המרחב הפתוח, אצל יצחק הציור הוא לעומק, ציור של בארות מים. יצחק חפר שוב ושוב את אותן בארות ולימד אותנו להעמיק ולמצוא מים מתוקים ולא להתייאש. המסר הוא ברור: למצוא משמעות גם אם הכל נראה מכוסה בחול, עפר ואבק. מיצחק אבינו אנו לומדים על התמדה, מסירות ועמל.

והשבוע – יעקב אבינו. מה הסמל שלו? אחרי החסד של אברהם כלפי כל הסביבה, ואחרי החפירה של יצחק פנימה ולעומק, מגיע החלום המפורסם ובו הסמל של יעקב, סולם יעקב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה".

יעקב מלמד אותנו על חיבור חדש בחיים: לא רק העולם הזה קיים, ולא רק העולם הבא. יש קשר תמידי בין הפיזי והגשמי, לבין הרוחני והנסתר.

רבי נחמן מברסלב כתב: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – זו כל עבודת האדם". כלומר, עלינו לחבר את היומיום עם הקדושה, את הארץ עם השמיים. זו המשימה שיעקב מלמד אותנו השבוע. האוהל, הבאר, הסולם. בהצלחה.

3 סיפורים קטנים על אדם גדול

היום - ז' בכסלו - מציינים 71 שנים לפטירת הרב יעקב משה חרל"פ, מבכירי תלמידיו של הרב קוק, הרב של שכונת "שערי חסד" בירושלים וראש ישיבת "מרכז הרב". הנה שלושה סיפורים קטנים על הדמות הגדולה הזו, סיפורים שאסף הנין שלו, יאיר חרל"פ:

• בזמן ההבדלה – כך סיפר נשיא המדינה לשעבר זלמן שז"ר שהיה קרוב אליו – כשהיה הרב חרל"פ אומר "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" הוא היה מדגיש את המילה "אור" בקול רם וחזק, ולעומתה אומר את המילה "חושך" בקול חלש יותר, וכך הלאה: "יום השביעי" בחוזקה, ואז "ששת ימי המעשה" בקול חלש, והיה עושה בידו תנועה ברורה של הבדלה, כאילו הוא ממש מבדיל בין האור לחושך. ניתן היה לראות על פניו את הצער על עזיבת קדושת השבת.
• באירוע לציון 100 שנה להקמת שכונת "שערי חסד", דיבר הרב שמואל אוירבך על זיכרונותיו כילד מרב השכונה, הרב חרל"פ. הוא סיפר על תפילתו המיוחדת של הרב שנאמרה לאט ובכוונה, ואמר: "יותר משבעים שנה אחרי אותן תפילות, עדיין מהדהדת באוזניי הדרך שבה אמר 'שמע ישראל'".
• בימי מחלתו האחרונים של הרב, עבדו כלי חפירה וקידוח ממש מתחת לחלון חדרו. בני המשפחה חשבו להזיז את מקור הרעש למקום מרוחק יותר. הרב חרל"פ קרא להם ואמר: "עד עכשיו זכיתי לצאת ולראות בבניין ירושלים. עכשיו אני במיטתי ולא יכול עוד לצאת, אבל כשאני שומע את רעש המכונות, אני יודע שירושלים נבנית. אל תיקחו ממני את הזכות הזאת, לפחות לשמוע את ירושלים בבניינה".

מההבדלה, דרך קריאת שמע ועד לקול הטרקטור - היום לפני 71 שנים נפטר אדם שידע לקדש כל רגע. לזכרו.