"עד שנזכרתי, היה מאוחר מידי"

"הייתי צריכה לנסוע לתל אביב", מספרת תמי.

"היה לי תור לרופא, לא משהו מאוד דחוף, אבל כן חשוב.

"קבעתי את התור כבר שלושה חודשים קודם, וביום המיוחל התארגנתי לצאת" .

תמי מתארת איך חיכתה לאוטובוס הראשון ממנו הייתה צריכה לעבור לשני.

היא החלה לחשוש קצת מלחץ הזמן הדוחק.

"אחרי המתנה קצת מורטת עצבים בין האוטובוסים, עליתי על אוטובוס צפוף שהעלה ופלט נוסעים בכל תחנה. בתחילה עמדתי, בהמשך התפנה לי מקום ויכולתי להתיישב.

"הנסיעה המשיכה לאיטה ואני שומעת את השיחה המתנהלת מאחורי.

"לא הכוונתי להתערב, ולא התכוונתי להיות לא מנומסת, אפשר להגיד שזה היה שלא באשמתי,

"ב"ה יש לי אוזניים, וזוג הנשים שפטפטו מאחור לא דיברו בלחש, אז זו התוצאה הטבעית, פשוט שמעתי את השיחה.

"אפשר לומר שהשיחה שלהן  הייתה די משעממת - עבודה ולימודים וכדומה, אבל אז הגיע הפאנצ' ליין שפשוט המם אותי. כמעט ופספסתי את התחנה שלי. בשניה האחרונה ירדתי מהר מבלי לראות בכלל איך נראות המשוחחות".

"מה היה שם?" אני לא מתאפקת מלשאול.

"אז כמו שכבר סיפרתי לך, בהתחלה השיחה הייתה די משעממת", תמי שמחה להמשיך ולספר: "אחת דיברה וסיפרה שהיא עובדת בתחום שהיא אוהבת מאוד, היא קודמה בעבודה, הכל תוך כדי לימודים וקבלת תארים, היא עלתה מדרגה לדרגה, היא לומדת כל הזמן. הלימודים גוזלים ממנה המון שעות ודורשים הרבה השקעה ומאמצים, הגשת העבודות ומבחנים, וכמובן סטאז'ים ועבודה תוך כדי, אבל יש לה הרבה סיפוק והיא הגיעה ליעדים שהציבה לעצמה, והיא גם מרוויחה טוב.

"א קיצר", תמי מסכמת, "אחת סיפרה ודיברה על עצמה עוד ועוד, עד שהמאזינה הסבלנית והסקרנית שאלה אותה ברגע של הפוגה: ומה עם ילדים?".

תמי לקחה נשימה עמוקה, והמשיכה: "ההיא בעלת הדרגים והתארים ועבודה המתקדמת והמתגמלת ענתה: "אוי, ילדים? עד שנזכרתי היה מאוחר מידי".

תמי השתתקה לרגע, ושוב לקחה נשימה עמוקה: "ממש נרעדתי, אין לאשה הזו ילדים, כי עד שהיא נזכרה היה מאוחר מדי!

"אז היא עובדת קשה כל כך ועובדת כל כך הרבה, ולבסוף היא מגלה שאת אחד הדברים הבסיסיים, החשובים והמהותיים של החיים, היא פספסה. כי נזכרה מאוחר מדי!!!".

וואו, תמי נסערת.

"כמה ימים הסתובבתי עם זה, ופתאום, ברגע של הארה, הבנתי שיש פה לימוד אישי בשבילי".

תמי משתפת אותי במסר האישי שלה: "הבנתי שגם לי יש דברים חשובים ומשמעותיים שאולי אני מפספסת, ויתכן שיבוא יום ואני אגלה שכבר מאוחר מדי!"

תמי הציעה לי ולכל אחת לבחון לרגע מהו הדבר שאם תגלה מאוחר מידי - תתחרט עליו.

מהו הדבר שאת יכולה ליהנות ממנו עכשיו, ללמוד איך לעשות אותו נכון,

מהו הדבר שאת מקטרת עליו, ואחר כך תגלי שסתם בזבזת עליו את הזמן,

מהו הדבר שאם יהיה מאוחר מדי - זה יהיה הפספוס של החיים?

הסכמתי איתה שזה שווה חשיבה, ושווה מאמץ של שינוי,

כדי שבאמת לא ניזכר מאוחר מדי.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית.