"הרכב נמעך. כולנו נפצענו, אך לא יכלו לפנות אותנו - בגלל המלחמה"

אם גם אתם קוראים לאחרונה בכותרות על "הרוסים שמפוצצים תחנות כוח באוקראינה", זה בוודאי נשמע לכם כמו משהו מרוחק שנעשה בקצה השני של העולם. אבל עבור משפחת גליצנשטיין המתגוררת בצ'רנוביץ, זה חלק מהחיים.

הרב מנחם גליצנשטיין הוא שליח חב"ד בצ'רנוביץ והוא מתגורר בה עם משפחתו במשך 20 השנים האחרונות. "בצ'רנוביץ עצמה לא נפלו טילים כלל מתחילת המלחמה", הוא מבהיר, "אך לאחרונה היא עלתה לכותרות מכיוון שהרוסים מפציצים את כל האזור של תחנות הכוח הסמוך מאוד לצ'רנוביץ. כתוצאה מכך יש בעיר מחסור חמור בחשמל, ולמעשה מאפשרים לנו להשתמש בשירותי החשמל רק שעות בודדות ביום – שעתיים בבוקר, שעתיים בצהריים ולפעמים עוד שעתיים בערב. החיים בעיר הפכו להיות כמעט בלתי נסבלים - זה לא רק שאי אפשר לשמור אוכל בקירור או בהקפאה, וצריכים לאפות בדיוק בשעות שיש חשמל. אלא זה גם אומר להתמודד כל הזמן עם קור חודר לעצמות, כי בימים אלו קר מאוד בצ'רנוביץ, בחוץ יורד שלג, ואין לנו אפשרות להפעיל חימום".

הרב מנחם גליצנשטיין

לוויות יום יומיות

להיות שליח בצ'רנוביץ בימים אלו זה אומר להרגיש את המלחמה באופן מוחשי ביותר. "האווירה בעיר מאוד מתוחה וקשה", מציין גליצנשטיין, "כמעט לכל משפחה יש בן משפחה קרוב בצבא ויש חרדה בלתי פוסקת לשלומו. חלק מהחיילים חוזרים בארונות, ואנו עדים באופן כמעט יומיומי ללוויות של חיילים. יחד עם זאת, מכיוון שאין בעיר שלנו נפילות, אין פחד קיומי, ואף יותר מזה – הפכנו בשנה האחרונה למארחים של מאות פליטים יהודיים. רובם מגיעים עם מזוודות קטנות, כמעט בלי כלום, וזקוקים לדברים הבסיסיים ביותר – אוכל, ביגוד ומצעים. בתחילה שיכנו אותם במלון, אך בתקופה האחרונה אנו מוצאים להם דירות בעיר, ומשתדלים לדאוג להם לכל מחסורם. רובם נמצאים אתנו כמה ימים ואחר כך ממשיכים אל הגבול, אך יש גם כאלו שנשארים אתנו".

מה עם הקהילה המקומית? היא נשארה באוקראינה?

"יש לנו קהילה גדולה של כ-800 משפחות שקשורות אלינו מאוד, הן לא עזבו ונמצאות אתנו כל הזמן. בנוסף יש בעיר כ-2000 יהודים נוספים שאינם שייכים לקהילה, ואנחנו כל הזמן מוצאים עוד ועוד. יש גם כאלו שלא יודעים על יהדותם, ואנו מגלים אותם ממש במפתיע". 

ומה עם המשפחה הפרטית שלכם? לא חשבתם להתפנות?

"בתחילת המלחמה הבנו שזה מצב של פיקוח נפש, אז טסתי עם אשתי והילדים לארץ, אך לאחר שבועיים חזרתי לבדי לצ'רנוביץ, ובתקופת פסח, כחודש אחרי פרוץ המלחמה, הצטרפו אליי אשתי והילדים, וכולנו חגגנו את החג יחד עם הקהילה. מהר מאוד גם חידשנו את הלימודים בגן ובבית הספר, ואפילו הוספנו כיתות לימוד, בשביל ילדי הפליטים שהגיעו לעיר. אשתי עובדת סביב השעון למען כל אותם פליטים, היא דואגת להם לשכירות הדירות, לארוחות חמות מידי יום, וכמובן למסגרות לילדים. מדובר במאות משפחות חדשות שמגיעות מידי יום, זו עבודה שאינה נגמרת".

הרכב התרסק, יצאנו בנס

דווקא בתקופה העמוסה והמתוחה הזו ציפה למשפחת גליצנשטיין ניסיון לא פשוט. לפני מספר חודשים הם הוזמנו לחתונה של בחור ישיבה, תושב המקום, שהיה בן בית אצלם במשך שנים. הוא המשיך ללמוד בניו יורק וברוך ה' התחזק ומצא את זיווגו. "כשהוא הודיע לנו על החתונה היה ברור שנגיע יחד עם הילדים", מספר הרב גליצנשטיין, "וגם הרגשנו שזו יכולה להיות הזדמנות נהדרת להתפלל אצל הרבי מליובאוויטש ולקבל כוחות. אלא שהיציאה מאוקראינה לא הייתה פשוטה כלל - אין בתקופה זו מטוסים שיוצאים מקייב, והאפשרות היחידה ליציאה מהמדינה היא דרך בודפסט או בוקרשט. אחרי שבדקנו את כל האפשרויות, הגענו למסקנה שהדרך המומלצת ביותר תהיה לנסוע ברכב שלנו עד לשדה התעופה של בודפסט, ושם לעלות על מטוס ישיר לניו יורק".

נשמע ארוך ומסורבל? הרב גליצנשטיין טוען שהסיפור נמשך 10 שעות נסיעה לכל צד, והם נערכו לכך בהתאם. "יצאנו לדרך, עם רכב עמוס בילדים ובצידה לדרך", הוא מפרט. "היינו בחתונה ושמחנו מאוד, ולמחרת יצאנו בחזרה הביתה". אלא שאז, במהלך הנסיעה, ארע דבר בלתי צפוי – לכביש התפרץ כלב גדול, והרב גליצנשטיין מיהר להזיז את הרכב ימינה. כתוצאה מכך התנגש הרכב בחומה של בית. "התאונה הייתה קשה", הוא אומר, "כריות האוויר נפתחו, הרכב כולו נמחץ ובניסי ניסים יצאנו כולנו בחיים. הילדים נפצעו כל אחד בדרגת חומרה שונה, אני סבלתי מחבלת ראש ומכתף שיצאה מהמקום, ורק אשתי שהייתה בהריון יצאה ברוך ה' ללא פגע".

ברגע התאונה הם לא התפנו כדי לחשוב על הנס הגדול. "בתחילה עדיין לא ידענו מה בדיוק המצב של כולם, אבל היה ברור שיש לנו פצועים ברכב ואנו זקוקים לפינוי", מבהיר הרב גליצנשטיין, "אבל להזכירכם – אנו נמצאים באוקראינה, במרחק עצום ממקום יישוב, כשיש מלחמה בשטח. מה עושים? ברוך ה' יש משרד בחב"ד שדואג לחילוץ במקרים של מלחמות או תאונות. הוא שלח מטוס לגבול אוקראינה-הונגריה, אבל עדיין נשארנו בבעיה – היינו זקוקים לאמבולנס שיסיע אותנו עד לגבול, ואין נהגי אמבולנס בתקופה זו, כי לגברים בגילי 18 ומעלה אסור לצאת מאוקראינה, בגלל הגיוס. לבסוף נמצא פתרון בדמות נהגת אמבולנס שהסיעה והובילה אותנו אל הגבול. משם הוטסנו כולנו לארץ, לקבלת טיפול רפואי. הייתה לנו סייעתא דשמיא ענקית, כי כולנו התאוששנו במהירות והשתחררנו מבית החולים תוך פחות משבוע. אפילו אחת הבנות שנאמר לנו בתחילה שמצבה בינוני עד קשה, החלימה והשתקמה במהירות. אמנם אנו זקוקים עד היום לטיפולי פיזיותרפיה ומעקבים, אך אין ספק שחווינו ניסים גדולים".

להיות בארץ עם הלב בחו"ל

גם בזמן האשפוז בבית החולים לא הפסיקו הרב גליצנשטיין ואשתו לחשוב על אוקראינה. הם אמנם היו בארץ, אך ליבם היה בצר'נוביץ, והם דאגו מאוד. "בסיומו של אותו שבוע הייתה אמורה להיפתח קייטנה מטעמנו ל-300 ילדי הקהילה", מספר גליצנשטיין, "והיה ברור לנו שאנחנו לא נמנע או נעכב את פתיחתה בגלל התאונה שחווינו. בסופו של דבר החלטנו ששתי בנותנו הגדולות שלומדות בארץ ולא היו אתנו בתאונה, יטוסו לאוקראינה ויפתחו שם את הקייטנה לבדן. כך אכן היה, ולאחר ששוחררנו מבית החולים טסנו גם אנחנו והצטרפנו אליהן".

מאז הם ממשיכים בפעילות בלתי פוסקת. "שום דבר לא פשוט", אומר הרב גליצנשטיין, "אבל אנחנו ממשיכים במלוא המרץ ולא נחים לרגע. הדבר המרגש ביותר הוא לראות שיהודים המתגוררים בצ'רנוביץ ובמשך כל 20 השנים האחרונות שאנו כאן, לא יצרו אתנו קשר ולא השתתפו בפעילויות, כעת פתאום מצטרפים אלינו ולפעילויות שלנו. כנראה שבזמן של מלחמה הם מרגישים צורך להיות חלק מקהילה, וזו הזדמנות מדהימה עבורנו לקרב אותם. כפי שציינתי, יש גם מאות יהודים מחוץ לצ'רנוביץ שהצטרפו אלינו בחודשים האחרונים. הם באו לכאן כדי להימלט מהמלחמה, ובפועל הם הפכו להיות חלק מאתנו, מניחים תפילין, משתתפים בסעודות שבת ואפילו בתפילות".

ומה נותן לכם כוח להמשיך בפעילות במצב כל כך לא פשוט?

"הידיעה שאנו נמצאים כאן בשליחות, ואם ההשגחה הפרטית הביאה אותנו לכאן, סימן שזה המקום בו אנו צריכים להפיץ ולעזור ליהודים בגשמיות וברוחניות. אנו רואים בכל יום מחדש איך שמתקרבות עוד ועוד משפחות אל חיי המצוות, אז אי אפשר לעצום עיניים ולברוח. ברור לנו שזה בדיוק מה שאנחנו אמורים לעשות".

ליצירת קשר עם קהילת צ'רנוביץ: ‏‪jewishczernowitz@gmail.com‬‏