מה ענתה הרבנית מליובאוויטש למזכיר שהתנצל על ההפרעה?

אם היו שואלים אותנו מהי המילה הכי לא אהובה בחסידות, ואם ירשה לי לכנות אותה "מוקצה מחמת מיאוס", היינו כולנו אומרים - המילה "אני", וכפי שאומרים אותה באידיש- "איך". אך אם היו שואלים אותנו, איזו מילה היא מבין המילים האהובות בחסידות, אולי יפתיע אותנו לשמוע, אך המילה היא: "עצמי".

לכאורה, מהצד אפשר להתבלבל ולומר, רגע, אנחנו לא מדברים על אותו דבר? אז זהו, שלא. המילה "אני" מגדירה את החיצוניות, מתייחסת לנפרדות. מה ההישגים שלי? מה אומרים עלי אנשים מבחוץ? איך אני נראה בעולם? וכו'. המילה "עצמי", לעומת זאת, מתייחסת לרובד הפנימי, המהותי, של בני האדם. לא לאיך שאנחנו נתפסים בחוץ, אלא מה ממלא אותי מבפנים, מה נותן לי כוח ומטעין אותי לעוד יום, לפעול בעולם ולהביא את ההתגלות של ה' בעולם, לעבד את תכונות הנפש ולזכך את המידות מתוך שמחה, כי אנחנו יודעות שהגענו לכאן לתפקיד. יש לנו שליחות בעולם.

אתן ודאי שואלות את עצמכן, אוקי, אנחנו מבינות למה לומר פחות את המילה "אני", כדי שנתחבר פחות לחיצוניות, אבל איך מתחברים "לעצמי" שלנו? איך מתחברים למהות ומשם שואבים כוחות להמשך עבודתנו בעולם בלי להתייחס למה שאנשים חושבים עלינו? שהרי ככל שה"עצמי" שלנו יהיה תקיף ויציב יותר, האמירות החיצוניות ישפיעו עלינו פחות.

המזכיר של הרבי מליובאוויטש, הרב בנימין קליין ע"ה, סיפר שבדרך כלל, אחרי שהרבי הלך לביתו, המזכירים לא היו מתקשרים אליו, אלא מחכים לבוקר. לילה אחד, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, צלצל הטלפון במשרד המזכירות. הרב קליין הרים את השפופרת, ומהצד השני התחננה מישהי לברכה מהרבי עבור ניתוח דחוף של בנה. הרב קליין התנצל, אך לא הסכים להפריע לרבי. הגברת לא הרפתה. היא פרצה בבכי ואמרה שזה פיקוח נפש! המזכיר לא יכול לסרב לה, ובדחילו ורחימו התקשר לבית הרבי. מיד עם הצלצול הראשון ענתה הרבנית. הרב קליין התנצל מאוד, וביקש שתמסור לרבי את הבקשה. הרבנית עשתה זאת ומסרה את תשובת הרבי למזכיר.

הרב קליין התייסר מאוד על כך שהעיר את הרבי והרבנית, ובבקר כתב פתק התנצלות לרבנית. ומה אתן חושבות שהרבנית ענתה לו? בטח משהו כמו "הכל בסדר, העיקר רפואה שלמה". נכון? אז זהו, שלא. הרבנית הצדקנית אמרה לו: "הרבי ואני נשלחנו לעולם הזה כדי לסייע ליהודים שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה. לא רק שהצלצול שלך לא הפריע לנו, אלא הוא אף עזר לנו למלא את שליחותנו".

בסיפור הזה קיימת מהות העניין. אם אנחנו יודעות שהגענו לכאן לשליחות, ויש לנו כאן תפקיד, אנחנו מכניסות פחות את "האגו" שלנו לתמונה, כבר לא "אני" במרכז, אלא רצון ה' במרכז. וכשזה כך, אנחנו מתפעלות פחות מהעולם, נפגעות מהסביבה, ממורמרות או מאשימות, לא מנסות לתקן את האחרים, יותר לוקחות אחריות, מתחברות לתוכנית האלוקית, יותר יציבות ושלמות. כשנותנים מקום לכוחות של הנפש האלוקית, מרגישים שהכוחות שלנו לא מוגבלים, שכן הנפש האלוקית מביאה איתה את האין סוף של ה'. בדרך הזאת אנחנו בעצם מסתכלות בראיה אלוקית, שהיא "לא באנו לעולם כדי לקבל ממנו, אלא כדי לתת לו". ואז השאלה היא כל הזמן: מה אני יכולה לתת? כשאנחנו עסוקים בלתת לעולם ולא בלקבל ממנו, אנחנו נמצאות במקום הרבה יותר שלם, עוצמתי, מאמין, ואלוקי.

שנזכה…