איך מוציאים את המוצץ לילד בן 5?

בני בן החמש מוצץ עדיין מוצץ. אני יודעת שזה לא טוב ולא מתאים לגיל, אני יודעת שילדים אחרים בגיל הזה כבר בלי מוצץ, אבל הוא בוכה כשאני מכריחה אותו להוציא אותו. איך אפשר להוציא לו את המוצץ בלי שיבכה כל כך?

לא נוכל לגרום לילד לא לבכות. הוא מחליט מתי יבכה ומתי לא. לא נוכל לעצור את בכיו.

כן נוכל לעשות מה שצריך, ולהשתדל לעשות זאת בהבנה ובהכלה, דבר שאולי ירגיע אותו.

כיוון שעד כה התעקשתם בנושא המוצץ, והילד יודע שזה עניין חשוב עבורכם, מעכשיו הפסיקו להתעקש ולדבר על כך. ייתכן שהילד יראה ילדים אחרים שאינם מוצצים ויפסיק מעצמו, בלי קשר אליכם.

לאחר שיעבור זמן והילד לא יחוש שאתם בלחץ, הסבירו לילד שלגן לא הולכים עם מוצץ. תאמו את הדבר עם הגננת, ואמרו שבגן לא נהוג הדבר.

אחר כך תורידו גם את שעות אחר הצהריים, והשאירו לילד את המוצץ בלילה.

לבסוף מנעו את המוצץ גם בלילה. תוכלו לעשות זאת על ידי כך שתסבירו לו שהמוצץ מזיק לשיניים, ושרופא השיניים אסר עליו למצוץ עוד.

סביר שהילד לא יאהב ששיניו יהרסו, אולי אפילו יפחד, ויפסיק למצוץ לחלוטין.

(מנוחה פוקס, סופרת ומומחית תהליכי חינוך)

* * *

אני אמא לשלושה ילדים, ומתקשה בהטלת סמכות הורית. אני חשה שילדי אינם משתפים פעולה ומתנגדים לכל בקשותי, גם כשמדובר בביצוע פעולות המטיבות עמם. המציאות הזו מתרחשת חרף הנוקשות שאני מפעילה והכללים שאני מרבה לקבוע בביתי. מה גורם להם לנהוג כך כלפי?

על מנת להשיב לשאלתך יש להבין: מדוע את נוהגת בהם בנוקשות? האם את מניחה שללא הכללים הברורים שלך הם לא יבצעו את רצונך?

נראה כי הרצון לנהוג בצורה שאינה מתגמשת, ובאופן תכתיבי, יוצר בילדיך תחושה של עשייה מתוך כפייה. הם מבינים שעליהם לבצע את הנדרש משום שלך זה חשוב, עוד לפני שהספיקו להבין בשכלם מדוע באמת הפעולה מטיבה גם איתם.

במצב שכזה נוצרת בהם התנגדות פנימית לביצוע המעשה, משום שהם חשים באופן תת-הכרתי שנלקחת מהם הבחירה. הם יעשו רק כי את ביקשת, דרשת ונהגת בנוקשות. העשייה ממקום זה, גם לכשתהיה, תהיה מחוסר חיבור לפעולה, ועם התנגדות גדולה בצידה.

הצורך שלך לכפות עליהם את ביצוע הפעולות נובע מרצונך הלא מודע לשלוט במציאות, הנובע גם הוא מהידיעה שלך אודות עצמך, שאת לא מסוגלת להתמודד עם ההתנגדות שלהם, הווה אומר עם מציאות שתשנה פניה.

כשאני שולט על המציאות, אני מבטיח לעצמי, באמצעות כללים בלתי מתגמשים, את המציאות הרצויה, מאחר שאני יודע שאינני יודע להכיל מציאות שונה מזו שציירתי במחשבתי.

כשילדיך אינם משתפים פעולה, הם במילים אחרות אומרים לך: אל תכפי עלינו את המציאות כפי שאת רואה אותה, אפשרי לנו לבצע את המוטל עלינו מתוך בחירה והתחברות לעשייה, ולא מתוך מאמץ.

יתכן מאוד שלולא תחושת הכפייה אשר שללה את הבחירה, היו הדברים נעשים על ידם ומיוזמתם. יתכן שזו תובנה שאת צריכה לאמץ גם לחייך. היכולת להתגמש עם מה שהמציאות מזמנת לנו בונה כלים בנפש, מאפשרת לנו להתמודד בכל מצב ומונעת מאתנו את הצורך בשליטה ובכפייה, מה שמגדיל את היכולת לעשות מתוך רצון וחיבור לעשייה, ולא מתוך צורך ומאמץ.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)