מרגש את הרשת: "ילדיי הם נרות חנוכה שלי. לנשקם ולהבין שהנרות הללו, אותנו מדליקים"

בחור בשם זק סימון, שמתחזק בלוג מקסים על גידול הורים כחלק מגידול הילדים, בפוסט נפלא לקראת חנוכה: "עם הזמן אנחנו שוכחים עד כמה הילדים שלנו הם נס אחד גדול", הוא כותב. "שוכחים את הבדיקות שהסתיימו בפס אחד, עד הרגע הזה שראינו 2 פסים. את ההתרגשות והפחדים שבאו בחודשים שאחרי, את הסקירות... שהחזקנו אצבעות בלב רק לשמוע כל הזמן שהכל בסדר, את ה – 'אני לא מרגישה תנועות', ואז כשהן מגיעות את האנחת רווחה הזו שבונה אצלך כבר בהתחלה את הדאגה לילדים שלך.

"שוכחים את הלידה, או לפעמים מדחיקים. שוכחים את ההתחלה שבה שאלנו את עצמנו איך אנשים מביאים יותר מילד אחד לעולם. שוכחים, כי החיים הם כאלה: עוברים כל כך מהר שאתה בכלל לא זוכר איך הגעת לאן שהגעת, ולמרות שאתה זה שהיית על ההגה אין לך מושג מי נהג עד לכאן. ואנחנו בעיקר שוכחים לעשות ספירת מלאי לטוב שיש לנו בחיים.

"עזבו ציניות שנייה בצד. החיים האלה הם רולטה רוסית ומספיק לשים איזה שיר ביוטיוב ולקבל פרסומת של תרומה שגורמת לך להבין כמה החיים האלה לא מובנים מאליהם. שום דבר, אבל שום דבר לא מובן מאליו. לא האוכל שיש לנו במקרר, לא הבריאות שלנו ושל מי שסובב אותנו וגם לא הבית שנראה כאילו מישהו עשה לנו חתונה עם 400 מוזמנים בבית והביא איתו ציוד של כל הגנים בכל ישראל. כל ערב.

"כל זה אומר שיש. ויש, גדול יותר מכל אין. אנחנו שוכחים, אבל אז באים הקטנים האלה ומזכירים לנו. אני יכול להיכנס הביתה כולי מחשבות ועייפות ורבינה שזה במרוקאית באסה של החיים ופתאום אחד הילדים ירוץ אלי ויגיד לי 'אבא' - ורק במילה הזו ישבור אצלי איזה מאה מחשבות רעות. ואז הם יוסיפו חיבוק בשתי ידיים קטנות וכל המשימות שהכבידו עלי ימחקו, ואז גם יניחו ראש באיזה ביטחון כזה שיגרום לי להרגיש האדם החזק בעולם וידליקו בי פתאום איזו אש כזו של שמחה שתגרום לי לרוץ ולהשתולל איתם, כאילו אין לי רבע של דאגה על הראש.

"הם הניצוץ שמדליק את הלהבה שבי. הילדים שלי הם הנרות חנוכה שלי. אבל הם לא נרות לראותם בלבד, הם נרות לראותם ולחבקם ולנשקם ולאוהבם ואז להבין שהנרות הללו, אותנו מדליקים. תודה על הניסים, ועל הנפלאות", הוא מסכם.