אמהות +: לאן נעלם החינוך שנתנו לילדים שלנו?!

אימהות לילדים נשואים תוהות ומתחבטות לפעמים עם שאלה קשה מאוד.

מה קורה לילד שלי אחרי הנישואים?

לאן נעלם החינוך שעליו עמלנו כל השנים?

שנים החדרנו בו ערכים של כיבוד הורים, התחשבות בזולת, ועכשיו נדמה שהוא שכח הכל.

דוגמאות את מבקשת? הנה: ליל שבת. מבתי השכנים נשמעת מנגינת הקידוש, ואצלך מחכים. מחכים לזוג הצעיר שיגיע. הם שוב מאחרים. עוד 5 דקות, עוד 10 דקות, ואתם מחליטים להתחיל את הסעודה.

תוך כדי אכילת הדגים מגיע הזוג, ואת, שטרחת ובישלת, לשת ואפית, מוצאת את עצמך מתרוצצת ומגישה שוב ושוב דגים וסלטים, במקום לשבת רגועה ליד השולחן וליהנות מהביחד.

הנה עוד דוגמא שכיחה בבתים שלנו, שבהם המשפחות הצעירות גדלות ומתרחבות: אם המשפחה נכנסת לסלון אחרי הגשת הדגים, והנה רואה היא איך כל הקטנים של משפחה אחת ישובים בניחותא, וחלק מהמבוגרים נאלצים להצטופף בקצה השולחן.

נזכרתי במצב העגום הזה כאשר שיחקתי בשבת משחק "רברסי" עם נכדה בת שמונה. באמצע המשחק ראיתי שהיא מובילה עלי בגדול. מצב המשחק, בעיני, היה ניצחון בטוח שלה. עברה לי מחשבה בראש אולי להכריז על תבוסה. להיכנע ולהפסיק את המשחק... הרי המצב היה נראה בטוח לרעתי.  מה יש לי עוד לשחק? חשבתי לעצמי, על אף שלא חששתי להיות המפסידה. אבל למען הילדה, וגם כדי שהיא לא תחשוב שקשה לי להפסיד, החלטתי להמשיך. ולא סתם להמשיך, אלא לבדוק מה עוד נשאר לי לעשות בשביל להציל את מצב המשחק. בסוף, הגענו לגמר בתֵּיקוֹ. שתינו ניצחנו. ולא רק במשחק, אלא, שתינו למדנו לימוד עצום מהמשחק. למדנו לא להתייאש גם כאשר המצב נראה לא לטובתנו. מהלך אחד מצדנו יכול לשנות את תוצאות משחק החיים. להחזיר לנו בחזרה את השליטה בממלכה.

ובחזרה לקושי שהעלינו קודם.

השאלות של האימהות מופנות אלי, והמבטים שלהן דורשים הסבר.

ואני מסבירה להן, שהתשובות לשאלות האלו לא אצלי.

אין לנו יכולת לדעת מה קורה לילד כאשר הוא לא נמצא מולנו בשביל להסביר את עצמו.

אני מסבירה לאימהות היקרות שאת העבודה שלנו, אנחנו צריכות לעשות.

כלומר, מפריעה לנו ההתנהלות הזאת? נחפש פתרון שיניח את דעתנו.

הילדים מאחרים לסעודת שבת וזה גורם לנו להמון טרחה? נבקש מהם להגיע בזמן.

עדיין מאחרים? אז אולי הם יגישו לעצמם את האוכל?

אין מספיק מקום ליד השולחן, ואין מי שיקום לדודה המתבגרת? נבקש אנחנו, מהילד הקטן להצטופף קצת עם אחיו, ואולי את הקטנים נאכיל בתורנות. הילדים הקטנים לא יושבים במקומם יותר מ-5 דקות.

אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שילדינו לא מתחשבים, נקבל בחזרה סבל, וכאב, ונפסיד מראש.

כאשר לא ניגרר לפרשנויות, אלא נבדוק עם עצמנו מה הצורך שלנו, ונלמד לשים אותו על השולחן כך שיוכלו להתחשב בו, נקבל רוגע ושלווה, הנאה ורצון להמשיך לארח.

עם פתרון מתאים, נצא מהמשחק בתֵּיקוֹ. גם את וגם ילדיך ייהנו.

שרה לנגזם היא מנחת קבוצות הורים, יועצת רגשית בשיטת מוח אחד ומנחת קבוצות הנחייה ל"אמא לילדים נשואים".