היחס לערביי ישראל בראי פרשת השבוע

פרשיות מרתקות אלו העוסקות בהתהוות האומה ובארועים המסעירים המלווים אותה, לא באו כסיפור היסטוריה אלא כחלק מן התורה, 'תורה מלשון הוראה' – ועל כן חשיבותם של מאורעות אלו כהוראת דרך לטוב ולמוטב.

פרשת המפגש של יעקב עם עשיו אחרי כשלשים וחמש שנות נתק וניתוק, הדורון העצום ששלח יעקב לפניו, וההכנות לקראת מלחמת מגן 'ויחץ את העם אשר אתו' תוך אמירה מדאיגה 'אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה' – לא באו אלא ללמדנו – מה הן דרכי ההנהגה במצבים אלו, איך מתכונן העם היהודי לקראת מפגש עם אויביו – ובפרט בשנות גלות כאשר איננו בשיא עוצמתו ועצמאותו. (רמב"ן בעקבות המדרש). ואלו הן שלשת הדרכים בהן נוקט ישראל סבא ומורה דרך אחריו: דורון, תפילה והכנה למלחמה. ויש כאן נקודת חידוש! יש בכוחו של יעקב לערוך מלחמה, ועם זאת הוא מעדיף תחילה דרך של פיוס. דרך זו יש בה הכנעה ואולי גם הורדת הכבוד, אך היא חוסכת סיכון חיים. יעקב מנהל דיפלומטיה 'גלותית' ומנסה 'לרצות את הפריץ', אם כי איננו נוטש את האופציה הצבאית, היא על השולחן – ולא רק...

לימים, אומרים חז"ל, כאשר נציבי רומי שלטו בארץ ישראל – ומשלחות יצאו אל מרכז השלטון הרומאי להשיג שיפורים בתנאי החיים (ויש לזכור כי תחילת חדירתם של הרומאים לארץ, היתה בהסכמה ובשיתוף פעולה של מלכי בית הורדוס, תוך הבטחת זכויות העם היהודי ושמירת אוטונומיה אזרחית) - היו הנציגים התורניים מעיינים בפרשה זו ומגבשים על פיה את הטקטיקה בה ינהלו את הדיונים. מפרשה זו הם שאבו את גבורת הרוח להכנע במקום שצריך להכנע, ולוותר על גאוה לאומית כאשר ניתן תוך כדי כך לשמור על העקרונות החשובים יותר.

מקל וגזר

ומאידך גם ניהול משא ומתן וכל שכן שליחת דורון – הינם בעלי אופי ומשקל אחר כאשר לשולח יש נכונות גם למלחמה... במידה וניתן, צריך שיהיה ברור: אנו מעדיפים שלום אבל מוכנים גם למלחמה, משא ומתן מתוך עמדה כזו מתנהל אחרת. ואם הדברים אמורים כלפי עשו – רומי, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בשוק המזרח תיכוני, שם החלש נרמס ומזולזל.

מאידך עלינו לזכור שוב ושוב כי משא ומתן עדיף על מלחמה ושפיכות דמים, ושיקול הדעת הנכון צריך להגיע לאחר כל השיקולים הצבאיים והמדיניים לפתחם של גדולי התורה. כפי שאנו רואים גם בהיסטוריה הם היו שהכריעו את המדיניות, וכאשר השתלטו הצעירים בעלי הכח חדורי רוח הקרב על המנהיגות – הגיעה ירושלים לחורבנה. בזמן המצור על ירושלים היה ניתן לעמוד במצור זמן רב, היה גם ניתן לנהל משא ומתן אולם אלו שהוגדרו אז 'הבריונים' שאפו למלחמת מחץ ולמתקפה על הכוחות הרומאים ואילצו את המנהיגים לצאת לקרב על ידי שהעלו באש את רזרבות המזון שהיו בירושלים הנצורה ובסופו של דבר הם הביאו לנפילת יהודה ביד רומי. כאשר מתפתחת מחלוקת טקטית בין המדינאים לצעירים, מתבקשת ההנהגה הרוחנית להכריע תוך שיקול של דעת תורה ודעת זקנים, וכשלא נעשה כך בדרך כלל התוצאות הרות אסון וגם אם מרויחים בקרב – מפסידים במערכה...

וזה אקטואלי בכל דור ודור

הסיטואציה הנוכחית שערביי ישראל שכבר מזמן אינם נאמנים לאזרחותם הישראלית, ועל אחת כמה וכמה ערביי השטחים - מתחילים להבין שיש מישהו שמתכונן להשליט קצת סדר באלימות ובאנדרלמוסיה השוררת בחלק משטחי מדינת ישראל, ולייצר יותר בטחון לאזרחיה – הינה דבר טוב ומבורך, אבל יש לקוות שתהיה גם התבונה להחזיק באיזון הנכון ולהבין את מגבלות הכח, הן מבחינה בינלאומית והן מבחינת התגובה הערבית בארץ ובעולם.

שמעון ולוי אחים

פרק בסוגיה זו מלמדת פרשת שבוע בפרשת דינה. בני יעקב שמעון ולוי בקשו להתנהל מול השכנים בכח הזרוע ובקנאות ללא פשרות. שמעון ולוי בני יעקב הורגים את אנשי העיר שכם מתוך קנאות לכבודה של דינה בת יעקב. אביהם הזקן השקול לא רואה זאת בעין יפה. ולא משום שהיתה כאן לכאורה שפיכות דמים, הרמב"ם ופרשני המקרא מוצאים את הצידוק המשפטי לעונש קולקטיבי זה. אולם ההתגרות ביושבי הארץ הכנענים נראית ליעקב מסוכנת ופרובוקטיבית מדי כמאמרו 'עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ...'.

אין ספק ששמעון ולוי לקחו זאת בחשבון ולדעתם העדר תגובה היה נחשב כחילול כבוד ישראל ואולי גם כחילול השם, אולם הם לא נטלו עצה מן הזקנים, לדעת יעקב נמהל בשיקול דעתם כעס וזעם על מעשה הנבלה, רגשות שאולי הינם לגטימיים במקרה זה, אך אינם יכולים להיות המנחים את התנהלות העם היהודי, בודאי לא בהיותו עדיין גר בארץ, ואף לא בתקופות אחרות. יעקב זוכר את ביקורתו גם כעבור עשרות שנים ולעת פטירתו הוא מביע ביקורת חריפה על אפם ועברתם, 'ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל' (בראשית מ"ט). הוא חושש ממוקדי כח מרוכזים של בעלי הכעס והקנאות ורואה לנכון לפזר את שבטי – שמעון ולוי – ולא לתת להם נחלה מרוכזת.

על אף שיתוף הפעולה במקרה זה בין שמעון ולוי, עדיין לא נגזר דינם בשווה. הקנאות שהתגלתה במעשה שכם עדיין היתה בעלת פוטנציאל חיובי והועמדה למבחן חוזר ברבות הימים. שבט לוי הוכיח כי הוא מנווט את מידת הקנאות באופן שכלי, ללא רגשות טבעיים אלא בהתאם לצו האלוקי. שבט לוי היה זה שנענה לקריאת 'מי לה' אלי' אחר חטא העגל ועשה דין בעובדי עבודה זרה - ללא שיקולים משפחתיים וסנטימנטליים, ולא בדחף ספונטאני אלא בהוראת משה רבינו. לאור זאת הוא נבחר לתפקידו בעבודת בית המקדש. לעומת זאת קנאותו של שמעון לא עמדה במבחן. באותו מעשה בו עמד פנחס הכהן הקנאי לבער את הפריצות מן העם, היה שבט שמעון דווקא בצד השני של המיתרס - ודרש להגן על החוטאים. כשבאותה סיטואציה עצמה, עמד כאמור נציג שבט לוי - פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, במעשה קנאות שנזכר לדורות באופן חיובי, ולא מן הנמנע שזאת דווקא משום שהוא ניווט אותה תוך התייעצות עם גדול הדור – משה רבינו.