אפרת ברזל על אמהות שקודם כל רואות את הילדים שלהן

אני נשארת רגע בערב האמהות של בית הספר "תפארת תמר", חושבת כמה טוב הוא השפיע עלי. אחת הסיבות היא שהבטחתי בכל לשון של הבטחה לבתי שאני שומרת את הערב פנוי מכל הרצאה או פעילות אחרת שהיא של מבוגרים, ומעניקה את הזמן רק לחלוק עמה את המקום ממנו היא חלק. מקום אהוב. גם ככה הילדים שלי יודעים להתלונן עלי כשצריך. אני מה זה משתדלת.

זה מענין וחשוב לדעת איפה הילדים שלנו נמצאים בשעות כשהם לא איתנו. בבין הזמנים אני תמיד מבקרת בישיבות של הבנים, בודקת לדעת איך זה מרגיש לי כדי שאדע כל השנה איך זה מרגיש להם.

ובאמת, לאסיפת האמהות הגעתי בדיוק בזמן שהיא התחילה, והלכתי בדיוק בזמן שנגמרה, הקשבתי לכל מילה שנאמרה שם. אני אוהבת להקשיב. כדי לא לשכוח גם הבאתי עמי מחברת ועט, בהיותי יצור האוהב לסכם לעצמו מדי פעם מסר חשוב כזה או אחר. כל אישה צריכה, כמו שאנחנו יודעות, שתהיה לה מחברת משלה. אני לא יוצאת מהבית בלי המחברת שלי.

אחת המרצות בערב סיפרה סיפור אישי על הנזקים שקרו בחייה בשל עומס טכנולוגי. היא דיברה בכזו כנות על כמה מישורים משפחתיים שנפגעו בשל עודף ענין שלה במכשירים מזיקים, ברגע מסוים היא אמרה משהו שהכי תפס אותי. היא אמרה שהיא הרגישה צורך לבקש סליחה מהתינוקת הנוכחית הקטנה שלה.

כי כשהגדולים שלה, כך אמרה, היו תינוקות, היא היתה מביטה תוך כדי האכלתם בעיניים של הפלא הקדוש הזה תוך התפעלות מהנס שהם, אבל כשהיא האכילה את הקטנה הנוכחית, עיניה היו תקועות במסך של הטלפון.

משהו בי התכווץ.

כמה היא צודקת. איזה מזל, אמרתי בלבי, שילדי נולדו אז. כמה מהר עוברים כאן הדורות והשכלולים. איזה מזל שגם בעיניים של הקטנה שלי, יכולתי עוד להתבונן כשהיא אכלה. אילו ניסיונות חדשים עומדים מול אמהות הדור הזה. ניסיונות של מבטים. של ריכוז. במה את באמת מתעניינת. אמא. מה את מול עינייך רואה. האם את יודעת לאזן. לשמור על עצמך. מי מתחרה על מקום במוח שלך? ניסיונות הדור הם "זוללי שימת לב". מה מענין אותך באמת? האם מבטו של תינוקך מצליח עדין להסביר לך כמה את חשובה לו, כמה הוא חשוב לך? כמה הוא צריך את המבט שלך שיאשר לו שאת רואה אותו, שהוא צודק? שאם הוא בוכה, את שואלת בחיוך, "מה, מה, למה אתה בוכה חמוד שלי, אתה בוכה כי אתה רעב?", "מה, אתה בוכה כי עשית בחיתול?".

וזה לא רק שאת עוזרת לתינוקות שלך לזהות איך קוראים לחסרים שלהם, עוזרת להם לתת למצב שם, את גם ספקית שירות. מזהה, מסבירה, מאכילה, מחליפה.

המבט של אמא בעיניים של הילדים שלה הוא כזה דבר חשוב, הם מחכים באמצעותו לדעת שהם ראויים. שרואים אותם. בכל גיל.

כשילד יודע שאמא רואה אותו ומבינה כמה הצרכים שלו צודקים, זו גירסא דינקותא של קרבה.

נפגשתי השבוע עם קבוצת אמהות נושרות לנערות מרתקות. לא, זו אינה טעות מקלדת, נראה לי שבתחום החינוך המאתגר הזה אפשר להתקדם כבר, הבנו. הילדים צריכים מבט, אהבה, האמהות צריכות לנשור. כל אמא לילדה מרתקת כזו, תעיד על עצמה שכשמשהו נעים התחיל לחזור להיות בינה ובין בתה, זה היה אחרי עבודה מאומצת דווקא של האם. אמהות שמצליחות להתקרב חזרה אל הבנות שלהן, נאלצות לנשור מסגנון אימהי שהן פיתחו לעצמן מאז שהילדה הזו היתה תינוקת. ילדים משנים את ההורים שלהם. העלה הוא זה ששר לאמא תחזיקי חזק. אותי. תשני אחיזה.

בפעם הראשונה ששמעתי כבעלת תשובה צעירה אמהות שאומרות בסופר מרקט לילדיהם באהבה, "איזה צדיק אתה", "צדיק שלי", זה הרשים בי משהו גדול. אל תסתכלו עלי ככה, לא הכרתי את המחמאה הזו בהקשר ילדי. צדיק ניתפס אצלי כמישהו מבוגר עם זקן. לאט לאט הבנתי, כמובן, כמה זה חשוב להיות גם צדיק צעיר.

כשאת אומרת לילד שלך שהוא צדיק, המציאות הופכת אותו בביטחון עצמי אט-אט להיות באמת כזה.

יש לי הרגשה שבדור הזה, לתינוקות שכבר גדלו לנו, אלה שהיה הרבה יותר קל איתם כשהיו קטנים, אבל מבקשים כל הזמן שנראה אותם, קודם כל כמו שהם ורק אחר כך נוכל להתווכח איתם, אופס סליחה, ורק אחר כך נוכל להמליץ להם אחרת, דור הזקוק למבט מבין מאיתנו, אפשר במקום להגיד בתקופת הנערות, לא רק איזה צדיק אתה, אלא איזה צודק אתה. צודק זה אומר שאני מבינה שדעתך אחרת, כי זה בטוח נכון, לכל אחד יש  הדעה שלו, ואחרי שאני רואה שאתה צודק, אני יכולה להזכיר לך שאתה גם צדיק. רק לא באותה נשימה. עם הפסקה מתודית של כמה שניות, דקות, שנים.

הפסקה שמורידה לשני הצדדים את האסימונים.