שווה סיפור: מסליחה לא מפסידים

אף אחד לא הבין למה הייתי "תקועה" כל כך הרבה זמן בשידוכים, למה לא הולך לי, ואיך אני עדיין רווקה. כולם חשבו משהו מסוים, אבל אני ידעתי עוד כמה דברים...

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אהובה בכיתה, מצחיקה, שנונה, אחת שאוהבת את כולם וכולם רוצים את חברתה. הייתי מלכת כיתה מהזן הטוב, כביכול, נתתי מקום לכולם והנהגתי תמיד בדרך טובה ומכבדת. ככה הייתי כל חיי. חברה לא חסרה לי, ברוך ה', וגם הכישרונות הרבים בהם בורכתי פתחו לי שערים. ההישגים גם הם לא איחרו להגיע, הם היו מדהימים וגרמו לכל מי שהכיר אותי להעריך, ואולי אף להעריץ.

בשכנותי גרה בת ששמה היה כשמי, כולל שם המשפחה, אבל לא היה בינינו שום קשר משפחתי. יתירה מכך, גם שמי הפרטי וגם שם משפחתי לא היו נדירים אבל גם לא שכיחים מדי, והמדהים הוא ששתינו גרנו באותו רחוב, אני בקצה אחד והיא בקצה השני. שתינו באותו מיקום במשפחה, כמעט תאומות. אבל ההבדלים בינינו היו גדולים. בעוד אני הגעתי ממשפחה מיוחסת ונחשבת, היא הגיעה ממשפחה "פשוטה" ושקטה. גם באופי: אני הייתי בעלת טמפרמנט סוער ומוחצן, והיא היתה ביישנית, עדינה ונחבאת אל הכלים. כישרונות לא היו הצד החזק שלה. בעוד אני קטפתי ציונים טובים בקלות, היא עבדה ועמלה כדי להצליח במבחנים. שתינו היינו בהקבצות הגבוהות בסופו של יום, היא בזכות עמלה, ואני בזכות על מה...

כך או כך, אותה חברה המשיכה יחד איתי גם לתיכון ולאותו סמינר בלימודים העל-תיכוניים. דרכינו לא התפצלו, ותמיד היו המורות שהתבלבלו שוב ושוב, לא חסרו תקלות מביכות ומצחיקות גם יחד.

כאשר הייתי כבר מועמדת לשידוכים, שמי הטוב הלך לפני. הרבה שדכנים ושדכניות ניסו להציע להורי שידוכים מעולים. אבא שלי שם עין על בחור אחד אותו "גילה" באחת הישיבות בעת לימודו. הוא בירר עליו, ומצא רק דברים טובים, הוא רצה אותו מאוד. העניין היה שהבחור עצמו עדיין לא החליט שהוא בונה את ביתו ורצה עוד קצת זמן עד שישמע להצעות השידוכים. בינתיים הורי המשיכו לשמע הצעות, תוך כדי שאבא שלי פוקח עין על הבחור. ואכן, מיד כשאבי שמע שהבחור מוכן לשמוע הצעות שידוך, הוא ביקש מאחד מהרבנים בישיבה שיפנה אל הבחור הזה וידבר עמו על כך.

עובר זמן, ואין תשובה מהצד השני, אבי הרים טלפון אל אותו הרב ושאל מה התקדם. הרב לא הבין. "מה זאת אומרת?", שאל, "הולך מצוין". מפה לשם, התברר שאכן הצעת השידוך התקדמה מעולה, אבל לא איתי, אלא עם אותה חברה, בעלת שם זהה לשלי. את התשובה על ההצעה ענו בטעות ל…חברה שלי.

כאשר התבררה הטעות האיומה, זה היה מאוחר מדי. אפילו ההורים כבר נפגשו ביניהם, הכל התקדם והגיע לשלבים הסופיים. זה היה הלם. הבחור שאבי חלם עליו, בחיר הישיבה, יתארס עם מישהי אחרת - וגרוע יותר היה, מבחינתי, זה שהיא השתמשה "בשם שלי", כביכול, כדי לזכות בשידוך. ככה הרגשתי, כעס איום. באותם רגעים לא זכרתי את כל שיעורי המוסר והלכות לשון הרע. כלום. זעמתי.

הקב"ה גלגל זאת בצורה מדהימה, שכל הבירורים בשבילה נסובו עלי, ובעצם זו היתה היא. וכל זה כי הרב שלו לא ידע שיש עוד אחת כמוני באותו רחוב, ובאותה הכיתה. באירוסים שלה לא הסכמתי לבוא ולומר לה מזל טוב. כעסתי כל כך. איבדתי את כל האדם שהיה בי. שיתפתי את כל מי שרק הסכים לשמוע על הטעות האיומה, ושזה בעצם השידוך "שלי". לא חשבתי לרגע על חברתי ומשפחתה, על הבושות, על התרת דמה כך ברבים. אבל לא חשבתי על כלום, כאמור. חשבתי על צדק כשהארס מפעפע בי, מתעתע את כל חושי.

וכך כולם דיברו על השידוך "בטעות". במקום לשמוח עם חברתי, זה היה נושא השיחה. בגללי.

וכמו כל דבר בחיים, גם זה עבר, או כך לפחות חשתי.

ואז הגיע הפיגוע. עכשיו לקחתי חלק בסטטיסטיקה.

זה היה יום גדול (תרתי משמע), לפני יותר מעשור, לא הייתי אמורה לעלות כלל אל האוטובוס, אבל ההשגחה גלגלה אותי בדיוק לאוטובוס הזה, באותה השעה, וכן, באותו המיקום. בדרך כלל אני אוהבת לשבת בספסל שמאחורי הדלת האחורית, מאחורי הזגוגית. הפעם, אף על פי שהמקום היה פנוי, המשכתי עד מאחורי האקורדיון, מאחורי לוח מתכת קטן שהיה שם. כבר בתחנות הבאות האוטובוס העמיס נוסעים. היה צפוף וחנוק, עדיין לא ידעתי איזה ריח אני עוד הולכת להריח... ואז, באבחה אחת, הגיע הפיצוץ, הוא היה חזק כל כך שלא שמעתי כלום. גם השקט שהיה אחר כך היה מחריש אוזניים. שאף אחד לא יידע מכך לעולם. זו היתה זוועת עולמים, השקט הזה. המוות. רק לאחר מספר דקות התחילו הצרחות, הקולות, המראות, הריחות וחרדת אלוקים. ואני הייתי שם. מביטה על עצמי ורואה דם, יוצאת בכוחות עצמי, ומבינה לאט, לאט, שהייתי כרגע חלק מפיגוע שהתרחש ממש בסמוך לאוטובוס, זה הגיע גם אלי. הדם שעלי היה שייך לאנשים אחרים. נתקפתי בהלם. רציתי לרוץ, אבל לא הצלחתי. נפגעת חרדה. הבטתי בעיניים חלולות, עד שניגשה אלי מתנדבת במד"א והתחילה לבדוק אותי. הייתי בובות מריונטה. לא הרגשתי כאב, הכל היה חלול, לא הרגשתי קיימת. פינו אותי לבית חולים. נחשבתי לפצועה קל, רסיסים בודדים חדרו אלי. רק בבית חולים הבינו את האסון. אכן, לא דיממתי משמעותית כלל, ולכאורה הכל היה חיצוני, מלבד רסיס אחד שפגע בי באופן קריטי, בצורה שאולי לא ידועה כלפי חוץ, אבל נדמה כי כל מי שיבין את הנזק הבריאותי, יימנע מלהקים איתי את ביתו. 

לא פשוט, לא קל, בטח לא לנערה בשנים הכי קריטיות שלה. הוטסתי כמה פעמים לכמה מדינות כדי לנסות ולפתור את זה, טובי המומחים היו בעניין ו- אפס, לא נראתה הצלחה. היה רק רופא אחד שנתן עוד תקווה, אבל זה הותנה בכל כך הרבה תנאים ופרוצדורות, שהסיכוי היה קלוש. לא יהיה. אבל עדיין היתה חשובה לי הדיסקרטיות. ביקשתי ממשפחתי הקרובה לא לומר דבר, ואכן, רק הורי ומספר מועט של אנשים ידעו את האמת. רציתי להמשיך ולהציג כאילו אני כמו כולן, לא שונה ואחרת. לא רציתי אצבע ברחוב. הספיק לי שדיברו על ההצלה שהיתה לי, וביקשו ממני לבוא ולדבר בכל כנס של ימים נוראים וכאלה. היה לי הרבה על מה לדבר, כי רק מי שהיה שם ראה את "זה קלי", כחוט השערה בין המוות לחיים, ללא הסבר. כביכול, מישהו עבר בין כולם ובחר לו את מי הוא רוצה אליו, ואת מי הוא משאיר לחשבון נפש.

אז עדיין לא הבנתי את הרמזים. ניסיתי לחזור לשגרה, להתרפא. אציין, שכל חברותי הגיעו לבקר אותי, לעודד ולשיר. הייתי מוקפת באהבה. כן, גם חברתי ש"גנבה" לי את השידוך. התביישתי ממנה כל כך, שלמרות הכל היא הגיעה כאילו כלום לא קרה. אבל עדיין לא היה בי העוז לקום ולבקש ממנה סליחה ומחילה. חשבתי על זה שאילו השידוך היה ממשיך כמו בתכנון המקורי, הרי שחלילה יכול להיות שהבית היה נותר ריק מילדים לעולם. 

המשכתי בחיי. נלחמת כמו שרק אני יודעת, לא נותנת לעצבות לשלוט בי. אנשים לא הבינו למה אנחנו מורידים שידוכים ובכלל לא מוכנים לשמוע, גם כשכבר עבר זמן רב מהפיגוע. במקביל, התקדמתי בעבודה וקיבלתי תפקיד נחשק שמעטים בגילי זכו להגיע אליו. היתה לי בסיעתא דשמיא הצלחה מסחררת. ככל ששקעתי בעבודה, הרגשתי כמה חסרים לי בית משלי ומשפחה. ואז החלטתי לשמוע שידוכים שוב ולומר את האמת. עכשיו כבר היה קל יותר, כי ההצעות הרגילות שינו כיוון, והתחילו לזרום ההצעות של כאלה שהם בפרק ב' של חייהם, עם ילדים ובלי.

אבל גם כאן נראה היה שהכל שמם וחרב. שום דבר לא התקדם, עד שהרגשתי שדי, משהו קורה, ואני חייבת להבין על מה ולמה. או אז נזכרתי בחברתי. ההיא. עם "השידוך שלי". נזכרתי בבושות שגרמתי לה, בעוגמת הנפש, ובעיקר בכך שעדיין, למרות הכל, לא ביקשתי ממנה סליחה.

עשיתי בירור קצר ושמעתי שבשנים שחלפו היא מנהלת משפחה יפה עם ארבעה ילדים. החלטתי להתקשר אליה. לא היה מענה. בנוסף ניגשתי להוריה, בפנים נפולות, מתביישת עוד מאז. אבל אז גיליתי אמת אחרת, הוריה סיפרו לי בדמעות שהבת שלהם חולה, חולה מאוד. היא בבית חולים. זה היה מהיר כל כך. מרגע הגילוי ועד עכשיו היא מוטלת תלויה בחסדי שמים ובתפילות. שיתפתי אותם ברצון שלי למחילה, ביקשתי חמלה. לא ידעתי אם זה אפשרי, אבל הם היו אנושיים כל כך. למחרת הגעתי אליה, למחלקה הנוראית הזו, נזכרת שוב מי קוצב חיים לכל חי, מצטמררת מהעיתוי.

ראיתי אותה חיוורת וחלשה, חצי מלאך. היא חיכתה לי, ראיתי את השמחה על פניה. נצבט לי הלב למה לא עשיתי זאת עוד קודם. פתחתי את הדברים. היא כבר ידעה למה באתי, ומחלה לי מיד. שפכתי שם דמעות, סיפרתי לה על חיי, שיתפתי אותה בסוד חיי. בכינו יחד. זה היה רגע של חרדת אלוקים, יום כיפור קטן. היא לקחה לי את היד ואמרה: "אני לא יודעת כמה עוד נשאר לי, אבל אחרי, אני מחזירה לך את השידוך שלך. יודעת שילדי יהיו בידיים טובות". הזדעזעתי. לא לכך התכוונתי. "חלילה", נזעקתי, "עוד נכונו לך חיים עד 120...". אבל היא רק חייכה חיוך קלוש ומיוסר, ולחצה לי את היד. עיניה נעצמו, היא היתה מותשת. הבנתי שפגישתנו הסתיימה.

יצאתי משם אדם אחר לגמרי. שבועיים אחרי, היא נפרדה מאיתנו לנצח.

וכן, בתוך שנה מפטירתה נישאתי לבחור ההוא. השידוך "שלי" חזר אלי עם ריבית והצמדה. טוב לי. יש לי משפחה, ואני משתדלת לתת לה את כולי, נוצרת לחברתי בנאמנות את הבטחתי. היא תמיד תהיה חלק מאיתנו. היא האם, אני הגעתי להמשיך את מה שביקשה. ואני יודעת דבר נוסף: מלבקש סליחה לעולם לא מפסידים. ההפך.