פניני עברית: על אישונים, דורבנים ופיצוחים

המילה אישון נזכרת במקרא בהוראות שונות, במשמעות של איבר בעינו של אדם, למשל בכתוב: "יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ" (דברים ל"ב, י'), או: "שָׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת־עָ֑יִן" (תהלים י"ז, ח'), לעומת  הוראה של ערב או לילה, ככתוב: "בְּנֶֽשֶׁף־בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם בְּאִישׁ֥וֹן לַ֝֗יְלָה וַאֲפֵלָֽה" (משלי ז', ט'). האם קיים קשר בין המשמעויות?

ובכן, למודים אנו שבמקרים רבים יש קשר גלוי או סמוי בין ההוראות השונות, ולעיתים אף ההפוכות. רש"י מבאר שהאישון הוא השחור שבעין, "ועל שם שחרוריתו הוא קרוי אישון, לשון חשך". רש"י קושר בין המשמעויות השונות באמצעות צבעו השחור של האישון לצבעו של הלילה. אישון העין אינו אלא חלל שקולט את המידע ומעבירו למח, וגודלו או צורתו של האישון מותאם לכמות האור. לכן בלילה מתרחב האישון כדי לאפשר חדירה רבה יותר של אור.

במסגרת ההפכים, מעניין לציין שדווקא השחור שבעין הוא מאור עיניו של האדם, כשם שהאורבשחר הוא להיפך משחרות הלילה. כך נקרא גם הערב בשם אור. בתלמוד הובא: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" (בבלי פסחים ב ע"א). כוונת הדברים שבליל י"ד בניסן יש לבדוק את הבית מכל חמץ. ר' דוד קמחי מבאר שהמילה אישון נקראת כך "לפי שנראית בו צורת איש, והוא"ו והנו"ן להקטין". כלומר המביט בעיני חברו רואה צורת אדם קטן, שאינה אלא השתקפות של האיש המביט.

נכדו של רש"י, הרשב"ם, סבור שהאישון הוא העפעף המכסה את העין ושומר עליו מכל פגע. לדבריו, הקשר בין ההוראות השונות של המילה אישון במקרא הוא "לפי שמכסה את העין ומחשיך אותו, נקרא אישון".

לא בכדי השתמש הכתוב בדימוי כאישון: "שָׁ֭מְרֵנִי כְּאִישׁ֣וֹן בַּת־עָ֑יִן" (תהלים י"ז, ח'). שמירה כאישון מבטאת שמירה מעולה, שמבלעדי העיניים והיכולת לראות, נחשב בעבר העיוור למת (ראה תלמוד בבלי נדרים סד ע"ב). לכן כאשר מפציר משה ביתרו חותנו להישאר עם ישראל, אמר משה: "וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם" (במדבר י', ל"א), לאמר, חביב אתה עלינו כגלגל עינינו (רש"י).

גם המילה נשף במקרא משמעה ערב או לילה: "בְּנֶֽשֶׁף־בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם בְּאִישׁ֥וֹן לַ֝֗יְלָה וַאֲפֵלָֽה" (משלי ז', ט'). הינשוף שהוא עוף לילה דורס, נקרא על שם הנשף מאחר שהוא מעופף בלילה (אבן עזרא). בחלוף השנים הפכה המילה נשף בעברית המודרנית למסיבת ריקודים, שמתקיימת בדרך כלל בלילה.

דורבן שדרבן קרנף

מה הקשר בין המשפט: "רחל דרבנה את בנה לסיים את משימתו", לביטוי: "דברים כדרבנות"? ובכן, דורבן הוא חוד הברזל שבקצה מלמד הבקר, ולכן "דברים כדרבנות" משמען מילים חדות ונוקבות. מקור הביטוי הוא בכתוב: "דִּבְרֵ֤י חֲכָמִים֙ כַּדָּ֣רְבֹנ֔וֹת" (קהלת י"ב, י"א), וכמבואר בתלמוד: "למה נמשלו דברי תורה לדורבן? לומר לך: מה דורבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים" (בבלי חגיגה ג ע"ב). כאשר ביקש האיכר לחרוש את שדהו, היה אוחז במלמד הבקר שראשו מחודד כדורבן, ומכוון את הפרה שלא תסטה מהתלם. כך נולד גם הפועל לדרבן, כלומר להמריץ ולעודד אדם לעשות פעולה.

המילה דורבן הושאלה בימינו למכרסם שגופו מכוסה קוצים המשמשים לו להגנה. בעברית המודרנית נגזרו פעלים גם משמות של בעלי חיים. למשל להשתפן, לאמץ את הפחד שמאפיין את השפנים, או להתקרנף, כלומר ללכת אחרי דעת הרוב מבלי חשיבה ביקורתית. אגב, המילה קרנף היא הלחם, חיבור של המילים קרן ואף.

הדורבן התלבט, האם עדיף קרנף משתפן או שפן מתקרנף? התוכלו, קוראים יקרים, לדרבן אותו להחליט?

להפריז בפיצוחים

אותיות בעלות אותו מוצא לשוני, למשל האותיות זסשר"ץ שמוצאן מהשיניים, עשויות להתחלף ביניהן. דוגמא לדבר היא המילים זעקה לעומת צעקה. כך גם המילים פרוז לעומת פרוץ, כלומר ללא גבול ומידה. ערים פרוזות הם ערים ללא חומה, ויושבי הערים הללו נקראים פרזים: "הַיְּהוּדִ֣ים הַפְּרָזִ֗ים הַיֹּשְׁבִים֘ בְּעָרֵ֣י הַפְּרָזוֹת֒" (אסתר ט', י"ט). על ירושלים התנבא הנביא שתתרחב ללא גבול: "פְּרָזוֹת֙ תֵּשֵׁ֣ב יְרוּשָׁלִַ֔ם מֵרֹ֥ב אָדָ֛ם וּבְהֵמָ֖ה בְּתוֹכָֽהּ" (זכריה ב', ח').

בתרגום יונתן תורגמה המילה "פרזות" במילה: "פִּצְחִין". המילה לפצח משמעה לפתוח, כמו לפצח את האגוז או לפצח כתב חידה. החידה נראית בתחילה סתומה וחתומה, ועל ידי שמבררים את פשרה, נראה הדבר כאילו פותחים את סתימתה.

ברבות הימים הפכה המילה פרזים גם לפועל. אדם שמגזים יתר על המידה נקרא מפריז. בתלמוד הובאה מעין ביקורת על אברהם אבינו שהרבה להרהר אחר מדותיו של ה', והיה בכך ביטוי לחסרון באמונה: "מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? ... מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: במה אדע כי אירשנה" (בבלי נדרים לב ע"א, ע"פ פירוש הר"ן).

בספרי "הפכים במקרא ובלשון חכמים" (עמ' שפ"ג), הוכחנו שלמילה גזם יש משמעויות הפוכות. מחד גיסא בהוראה של הפרזה ללא גבול, ומאידך גיסא בהוראה של קצוץ וצמצום. לכן אחד ממיני הארבה נקרא בשם גזם: "יֶ֤תֶר הַגָּזָם֙ אָכַ֣ל הָֽאַרְבֶּ֔ה" (יואל א', ד'). ונקרא בשם זה על שגוזז את התבואה ותנובת הארץ (ע"פ הראב"ע).

אילן חיים פור הוא מחבר הספרים "הפכים במקרא ובלשון חכמים" ו"אוצרות רבנו בחיי".