לב של ילד: להיות מיוחדת

הצלצול הרם נשמע היטב מבעד לדלת כיתתנו.

המורה חיה, שהיתה עסוקה בהסבר ארוך, תוך שהיא מצביעה על הלוח, נעצרה והביטה בפני תלמידותיה, ותו שניכה עליהן ההשתוקקות להפסקה.

"הפסקה!", הכריזה.

רוב בנות הכיתה התקפלו ממקומותיהן וחיש נעלמו מבעד לדלת, אך קבוצה קטנה של בנות נותרה במקומה, מביטה בהתעניינות בילדה הממושקפת שישבה באחת מפינות הכיתה. עוד רגע קט, כשהמורה קמה ופנתה לחדר המורות, קמו הן ממקומותיהן ומיד הקיפו את הילדה הממושקפת.

"נו, תראי לנו אותו!", ביקשו הבנות.

"זה בטח משהו מיוחד!", הוסיפה אחת.

הן ידעו שיש למה לחכות.

הן כבר מכירות אותה, היא תמיד מפתיעה. כמה שהן יתאמצו וירכשו לעצמן מחברות יפות או עטיפות מושכות – היא תמיד תפתיע אותן עם משהו מקורי ומעניין. הן נהנו בכל פעם מחדש לראות את השפן החדש שתשלוף הילדה הזאת, ותותיר את כולן מופתעות ומשתאות...

היום הן קיבלו ידיעה מרעישה, על קלמר מיוחד המסתתר במעמקי ילקוטה של הילדה הממושקפת. לכן, מיד בתום השיעור מיהרו הילדות והתקבצו סביבה, מבקשות לראות את הצעצועון החדש.

וזה לא אחר לבוא.

הילדה בעלת המשקפיים חייכה לעצמה חיוך מסתורי, ובתנועה איטית שלפה מילקוטה את הקלמר המדובר.

הוא היה "הדבר האמיתי". קלמר חשמלי מיוחד, שנפתח בלחיצת כפתור, תוך שהוא משמיע צלילים אלקטרוניים נפלאים.

הבנות כיתרו את הקלמר ובחנו אותו בעיניים נוצצות, שאלו שאלות, העירו הערות, ביקשו לגעת, לנסות, ובתווך – ישבה הילדה הממושקפת, כשאור זורח על פניה, וכל כלה מתענגת על המעמד המחמיא.

ובכן, ילדים – הילדה הממושקפת זו אני.

שפרה נתנאל, זהו שמי.

אני ילדה ממוצעת ממרכז הארץ, עם ציונים רגילים והורים נחמדים, שמשתדלים בדרך כלל למלא את מבוקשי. החיסרון הבולט אצלי, כפי שהבנתם, הוא הניסיון הבוטה שלי להרשים את כולם, למשוך תשומת לב ומחמאות.

הכל התחיל לפני שנה בערך.

היה זה היום האחרון לחופש הגדול, יום שכולו מוקדש להיערכות לשנה החדשה. זה כולל הכנת ספרים ומחברות וכלי כתיבה, וכן עטיפת הספרים במעטפות צבעוניות וססגוניות. כשהבטתי על היצע העטיפות שהיו ברשותי, הרגשתי שהן משעממות ונדושות. מיד החלטתי לעמול על עטיפה מיוחדת במינה, שלא נראתה אצל אף אחת.

ישבתי וגזרתי גזירות ממעטפות קודמות. שילבתי אותן בעטיפות חדשות, עד שקיבלתי תוצאה מיוחדת ומפתיעה – בידי היתה עטיפה מקורית שסיפקה אותי במיוחד.

למחרת בכיתה, כשהראיתי לחברותי כבדרך אגב את מחברותי, הן לא יכלו לעצור את השתאותן, והמטירו עלי שלל מחמאות על המקוריות והיופי של העטיפות. זו היתה לי הפעם הראשונה שהרגשתי איך המחמאות מחלחלות לתוכי וגורמות לי אושר נפלא. חשתי את עיניהן הנוצצות של חברותי – שמהולים בהן מעט רגשות קנאה – ננעצות בי, וגורמות לי מין תחושה של חשיבות שלא חשתי עד כה.

מכאן ואילך, כל שרציתי היה לשמוע שוב ושוב את אותן מחמאות נעימות.

אמי, שהבחינה בנטייה המתפתחת שלי למשוך תשומת לב יתרה, פנתה אלי ואמרה: "שפרה, אין זו הדרך להצליח בחברה. ההתפעלות שחברותיך מגלות – מצטברת לקנאה, שבסוף תפנה נגדך!".

"אני לא מנסה להרשים אף אחד!", אמרתי בעצבנות, "מותר שיהיו לי קצת דברים יפים".

הוויכוח הסתיים תמיד ללא תוצאות.

*

"הדברים היפים" היו יקרים מאוד, ולהורי לא היה כסף לממן לי אותם, מה גם שהורי לא ראו בעין יפה את הרכישות היקרות שלי. וכך מצאתי את עצמי עובדת בעבודות מזדמנות, כמו בייבי-סיטר אצל שכנות ושאר עבודות, וכך היה ברשותי כסף פרטי, בו קניתי את אשר חפצתי.

זה החל במכשירי כתיבה מהודרים שקניתי בחנות יוקרתית, והמשיך בילקוט מפואר ומשוכלל, ועוד ועוד. בכל פעם הרגשתי את הציפייה הדרוכה של חברותי לקראת ההפתעה המסתתרת בילקוטי, ולאחריה – את המבט המופתע והקנאה הבלתי סמויה שלהן אל הצעצוע החדש והמיוחד שלי.

היתה זו תחושה ממכרת של "להיות מיוחדת".

סיפור הקלמר היה מבחינתי המוצלח ביותר.

הרעיון עלה לי, כשדוד שלי יוסי קפץ אלינו לביקור וסיפר בהתרגשות על נסיעתו הקרובה לחוץ לארץ לרגל חתונה חשובה. מיד הפצרתי בו שיביא לי משם קלמר מעניין ומיוחד.

"בסדר, אני אביא לך", אמר יוסי, והוסיף בחיוך: "אני רק מקווה שאקלע לטעמך המיוחד...".

"אני סומכת עליך", מיהרתי לומר, מפחד שיתחרט.

ואכן, לאחר מספר שבועות קיבלתי חבילה יפה, וכשפתחתי אותה – הוקסמתי כולי. זו היתה "הצעקה האחרונה" בתחום הקלמרים.

הייתי מאושרת. יכולתי לחוש את ההתרגשות לקראת מה שיתרחש מחר בכיתה.

ואכן, ההפתעה בכיתה היתה עצומה – והתגובות היו בהתאם. הבנות היו מוקסמות ולא הפסיקו להלל אותי, ואני – הייתי בעננים.

*

חלפו להם ימים ושבועות על מי מנוחות, עד לאותה הפסקת צהריים של שיעור נביא.

"תראי, תראי", קראה מיכל לכיוון שולמית, שנראתה מסתירה משהו גדול מתחת למחברותיה.

"לא, זה סתם לורדים", התחמקה שולמית.

"אפשר לראות?", התעקשה מיכל, ושלפה את החבילה מתחת למחברות.

"וואו!", צעקה מיכל, וגררה אחריה חצי כיתה שבאה לראות מה כל כך "וואו". גם אני נחפזתי לשולחנה של שולמית.

היה זה אוצר של ממש.

בידיה היתה ערכה ענקית של מבחר לורדים וטושים, בכל הגדלים ובאינספור גוונים, אך המיוחד שבהם היה העובי שלהם. היו מהם עבים המתאימים לכותרות, מהם היו דקים ובינוניים. היו גם עיגוליים כאלו, שבמחי שרבוט אחד נוצרות לך צורות מעניינות ויפות.

זה זמן רב שחיפשנו בכיתה לורדים יפים להכנת עבודות וחיבורים, והנה – יש כאן ערכה מושלמת שמתאימה בדיוק לעבודות היומיומיות של הכיתה.

התחושה היתה הפתעה מלווה בקנאה, כי הרי כל אחת היתה מאמצת לחיקה בשמחה ערכה שכזאת.

"זה מושלם!", קראה ציפי.

"תרשי לנו להשתמש לפעמים?", מהרה לשאול רבקי, שתמיד ראתה צעד אחד קדימה.

לא התאפקתי, ושאלתי: "מאיפה השגת את זה?".

"אה, אבא שלי הביא לי אותו מחוץ לארץ", ענתה שולמית כבדרך אגב.

שולמית רפפורט היתה חדשה יחסית בכיתה. משפחתה עלתה מאמריקה לפני שנה, ולכיתה הגיעה לפני כחצי שנה. שולמית ילדה שקטה וביישנית – הן מפני שהיא חדשה, והן בגלל המבטא האמריקאי שעדיין לא עזב אותה.

האמת, שלא היו לה הרבה חברות, ובכלל נראה שאף אחת לא מתעניינת בה.

אולם כל זה שייך לעבר, כי מיום שחשפה את ערכת הלורדים המופלאה שלה – השתנה המצב כליל, והיא נהפכה להיות הילדה המבוקשת ביותר בכיתה. כולן נהפכו לחברותיה הטובות, שכן מי לא רצתה לעטר את מחברותיה ועבודותיה בלורדים המיוחדים של שולמית, שכמותם אין להשיג?

וכך, בן לילה נוצרו לה חברות חדשות, שדאגו להזכיר לה שהן חברות טובות כבר שנים רבות. היו גם תורים ארוכים, מי קודמת למי לזכות לקחת את הלורדים הביתה להכנת שיעורי הבית.

שולמית נראתה מאושרת מהמעמד החדש שלה, ושמחה להעניק לכל דורש את אוצרה הקט.

ובעוד שולמית זורחת ומאושרת – אני, לעומת זאת, הפכתי עצובה וממורמרת. הרגשתי איך חומקת ממני התהילה, שעמלתי כה רבות לבנות ולבסס אותה, ועוברת לה לשולמית – הילדה שעד כה לא עניינה איש.

ככל שהרהרתי בזאת – הבנתי את מה שהתרחש.

הכל בא בעקבות הקלמר שלי, שעורר התפעלות כה רבה, וזה אשר גרם לשולמית, שהרגישה עד עתה בשולי החברה, לרצות גם היא באותה התעניינות של בנות הכיתה. ולכן, אף על פי שמעולם לא בלטה בשום בגד או חפץ, החליטה לנסות את מזלה בלורדים המיוחדים. ואכן, מזלה שיחק לה מעל המשוער.

קינאתי בה. חשתי את הכעס מבעבע בתוכי.

"שולמית הזאת!", הרהרתי, "איך היא מעזה לגנוב לי את הכתר הזה של המיוחדות, שהיה שייך לי ורק לי?!".

ידעתי שאין היגיון בדברי. "מה, רק לי מותר להביא דברים יפים ומעניינים?", קרא קול בתוכי, "גם לה יש זכות להביא מה שהיא רוצה!". אולם היגיון לחוד – ורגשות לחוד. חשתי צורך עצום להביא משהו חדש ומעניין שימשוך תשומת לב רבה, משהו שיחזיר לי את הכבוד האבוד.

חלונות הראווה היו עמוסים דברים יפים וקורצים. הרחוב הראשי סאן בהמוני אנשים הנחפזים לדרכם, אולם אני חיפשתי את הדבר המיוחד שלי – משהו שימשוך את העין.

והנה, באיזו חנות אלקטרוניקה, צדה עיני מחשבון יפהפה. המיוחד שבו היה – העיצוב שלו. הוא היה עשוי בצורת פסנתר קטן, כשהקלידים משמשים לחצנים, ומדי פעם השמיע מנגינות ערבות ועליזות. היה בו גם צג המראה תאריך ושעה, וכולו עשוי בטוב טעם. חיש מהר רכשתי אותו, ושמתי פעמי הביתה, שמחה וטובת לב.

למחרת בכיתה, כשהגיע סוף סוף הצלצול הגואל, הוצאתי ברוב גאווה את המחשבון המיוחד, והנחתיו בחשיבות על השולחן.

"ממש מיוחד!", קראה ריקי.

"סגנון מקורי", אמרה דבורה.

"איזה יופי! אני מכירה את המנגינה הזו", קראה יוכי, כשהמחשבון שלי פלט מנגינה מסוימת.

הרגשתי נפלא. הנה אני שוב על הסוס. שוב ההרגשה הנהדרת שאתה במרכז, וכולם סביבך מתפעלים ומשבחים.

מזווית עיני ראיתי את שולמית פוזלת לכיוון השולחן שלי ובוחנת את הדבר החדש שהבאתי. הרגשתי קצת שמחה לאיד. "שתדע להעריך דברים מקוריים ואמיתיים!", חשבתי בלבי.

בשיעור חשבון, שהיה מיד לאחר ההפסקה, התענגתי ממש להשתמש במחשבון המופלא שלי. הרגשתי את מבטי הבנות מופנים אלי.

כבר למחרת היתה התגובה.

בהפסקה הראשונה שהיתה, שלפה שולמית קופסת קרטון קטנה שעוררה מיד את סקרנות כולם. היא פתחה את הקופסה והוציאה מתוכה מכשיר קטן.

במבט ראשון זה נראה כמחשבון פשוט, אולם תוך כדי הסברים קצרים של שולמית כבר ידעו כולם, שבלחיצת כפתור הופך המחשבון למשחק מחשב מרתק, על כדורים המתגוללים ממרומי ההר, וכן דמויות מסתוריות המתרוצצות על המסך.

ההיסטריה היתה בעיצומה. כולן רצו לחוות משחק אחד במחשב המופלא, ולכן שוב נראו אותם תורים ושכנועים. שוב כולן חפצו להיות בקרבתה של שולמית, תוך כדי שהן מזכירות לה כמה הן חברות אדוקות שלה.

שולמית נראתה זורחת ומאושרת. הפטנט עבד – ועוד איך!

כשעיניה של שולמית פגשו בעיני, מיהרה היא להסירן תוך שהיא מגניבה איזה חיוך קטן...

הרגשתי שחטפתי סטירה אדירה.

היא נתנה תשובה מוחצת למחשבון שלי. כי בעוד שהמחשבון שלי עורר רק התעניינות, הרי שהמחשבון שלה עורר היסטריה של ממש.

מהר מאוד עמדתי על טעותי. הבנתי את חוכמתה של שולמית. כי הרי מחשבון, למי אין? לכולם יש בילקוט איזה מחשב קטן, אך מחשבון עם משחק – אין לאף אחת, ומשחק בהפסקה זהו מצרך מבוקש ביותר.

שולמית השכילה להביא דברים חשובים ונצרכים, שתוכל לשתף בהם את כל הכיתה. כך גם עשתה בלורדים המיוחדים שלה, שהפכו ללהיט גדול בקרב כל הבנות, ובכך קנתה את תשומת הלב של כולן.

הרגשתי עלובה ביותר עם המחשבון שלי לעומת שלה.

"הי, תראו, שברתי שיא!", קראה ריקי, נרגשת, והצביעה על ההישג הגדול שהשיגה במשחק האלקטרוני.

בערתי מקנאה.

ידעתי ששולמית עושה זאת בכוונה להוריד אותי, לנצח אותי. המשחק שלה היה תשובה מכוונת למשחק שלי. הכעס שלי עליה גבר שבעתיים. הפעם חשתי שאני שונאת אותה.

*

רינה היא תלמידה עדינה ואהובה על כולן. מעולם לא נראתה בכעס או במריבה. תמיד היא עוזרת למי שצריכה, בשיעורים ובכל דבר. ובכלל – היא נעימת הליכות ונעים לשוחח איתה.

בשבילי, רינה היתה חברתי הטובה.

אם כבר הזכרנו חברות, אני חייבת להודות שלי אף פעם לא היו חברות קרובות ממש. אני משערת שזה בגלל כל הדברים החדשים שהייתי מביאה, שזה לא גרם לבנות לאהוב אותי, אבל לי זה לא הפריע במיוחד, כי הייתי שקועה כולי במרוץ אחר ההפתעה החדשה הבאה. אולם עתה, לאור ההתרחשויות האחרונות עם שולמית, הרגשתי צורך עז לשוחח עם מישהי.

רינה היתה האדם המתאים לזה.

אמנם לא פעם העירה לי רינה בעדינות שכדאי לי לחדול מכל הראוותנות שלי, כי זה גורם לקנאה אצל כולן, אך אני הייתי שבויה בעצמי, ולא יכולתי להפסיק.

שמש נעימה של אחר הצהריים קידמה את פנינו בדרך חזרה מבית הספר לבית. רמזתי לרינה שברצוני ללוות אותה הביתה.

"שמת לב למה שעשתה שולמית?", ניסיתי לפתוח בשיחה.

"זה לשון הרע?", נרתעה רינה.

"לא, זה משהו עם המחשבון שלה", הגנתי על עצמי.

"אה, כן, דווקא נחמד המשחק שלה", ניסתה רינה להיתמם.

"כן, בטח נחמד", אמרתי בכעס. "ולא נראה לך מוזר, שיום אחרי שאני הבאתי את המחשבון שלי, היא מנסה להרגיז אותי עם שלה?!".

"תראי", השיבה רינה, "אני לא חושבת כך. את הבאת מחשבון – וגם היא הביאה, ומה רע בכך?".

"אבל את לא מבינה!", צעקתי, "בדיוק יום אחרי היא מביאה בכוונה משהו יותר משוכלל, כדי שארגיש שאני לא שווה כלום, שכולן רוצות רק את שלה!".

"תירגעי, שפרה", אמרה רינה, "אני בכלל לא מבינה מדוע את צריכה להתעסק בזה, תראי למה זה גורם! כבר דיברנו על זה פעם, לא?".

"כן", עניתי בשקט, "אבל...".

לא ראיתי טעם להמשיך בשיחה. הבנתי שרינה לא ממש מזועזעת מהתנהגותה של שולמית.

הרגשתי בודדה.

*

יום חמישי הוא יום הקניות.

ביום זה יוצאת אמי העירה, וחוזרת עם סלים עמוסים. תמיד אהבתי להיצמד לאמי ביום זה, כי ככה אני איתה לבד, עם מצב רוח טוב לשתינו, ואני יכולה לשוחח איתה בפרטיות על כל מה שמציק לי.

באחד מימי החמישי האלו, הצטרפתי על אמי במסע הקניות, וצעדנו בשלווה בשדרה המלאה חנויות יפות ומעניינות. אני, שעיני חדות במיוחד, לא יכולתי להחמיץ את הסרפן המיוחד שהיה תלוי בזווית מעניינת באחד מחלונות הראווה.

"אמא, תראי! הסרפן הזה ממש מיוחד!", ניסיתי להדביק את אמי בהתלהבותי.

"כן, הוא נחמד", החזירה אותי אמי למציאות, "אבל יש לך כבר משהו דומה, וגם המחיר שלו לא ממש מפתה".

"אבל אמא, תראי את הגזרה המיוחדת שלו, זה יעמוד עלי מאוד יפה!", התחננתי על נפשי.

"נחשוב על זה", סיכמה אמא, "עכשיו בואי נמהר לפני שיסגרו את המכבסה".

גררתי את רגלי אחרי אמי, ובו בזמן לא חדלתי להרהר ולחלום על הסרפן, על הבד המקסים והגזרה המיוחדת. בלבי כבר רכשתי אותו. כל שנותר – הוא לשכנע את אמי.

אילו ידעה אמי כמה כאב ראש יגרור בעקבותיו הסרפן ההוא, ספק רב אם היתה לוקחת אותי איתה באותו יום חמישי, שכן אני לא הפסקתי לנדנד ולהפציר בה שתקנה לי אותו. ניסיתי בכל דרך להזכיר לה הבטחות ישנות שהבטיחה לי פעם לקנות משהו יפה ועוד ועוד, עד שלבסוף, מחוסר ברירה, הסכימה אמי לקנות לי אותו, תוך כדי שהיא מחלצת ממני הבטחה שאשתפר בלימודים ובציונים.

כשעמדתי מול המראה בחדרי לאחר מספר ימים, כשאני לבושה בסרפן היפה, הנהנתי לעצמי בסיפוק. ידעתי מתי תהיה הופעת הבכורה שלי – כמובן, בשבת הקרובה.

השבת הקרובה היתה שבת ארגון, שבה מתאספות בנות כיתתי וצועדות יחדיו לבית הספר, שם מתקיימים פעילויות ומשחקים מעניינים. בעיני רוחי כבר ראיתי את מבטיהן של חברותי ננעצים בבגד החדש שלי.

התחלתי לחוש את הדגדוג הזה של המיוחדות מתגבר בתוכי.

*

שבת אחר הצהריים הגיעה.

בחשיבות רבה צעדתי לכיוון המפגש, כשאני לבושה בחולצה לבנה שבתית, ומעליה – איך לא? הסרפן שלי! מרחוק הבחנתי במספר בנות שכבר הגיעו, ועתה משוחחות בהתרגשות על משהו מסוים.

כשהגעתי, כולן הבחינו מיד בבגד החדש.

"וואו, תתחדשי על הסרפן!", מיהרה יוכי להכריז.

"יפה לך דווקא", אמרה רינה.

"כמה עלה לך? איפה קנית? תסתובבי רגע, הגזרה שלו חדשנית לגמרי!".

וכך עמדתי באמצע, כשכולן מקיפות אותי ובוחנות בהתלהבות את הבגד החדש שלי. הייתי מאושרת. העונג של החשיבות חלחל לתוכי ומילא את לבי.

כשצעדנו יחדיו לכיוון בית הספר, הייתי במרכז והרגשתי כמו מלכה. לא יכולתי להימנע מהמחשבה איך כל הבנות מסביבי לבושות בשמלות שבת פשוטות ונדושות, עם מלמלות וכל מיני דברים מיושנים, ואילו אני לבושה בסרפן המיוחד עם הגזרה החדשנית.

הייתי מלכת הכיתה באותה שבת.

גם שולמית היתה בארגון, אולם היא כמעט לא התעניינה במתרחש. מדי פעם היא הציצה לכיווני, ומיד מיהרה להסיר מבט. אותי היא כלל לא עניינה, כיוון שבאותו יום אני הייתי המלכה.

*

שבוע חדש נפתח, ועמו המון שיעורים ועבודות.

ככל שעבר הזמן, הרגשתי בודדה יותר ויותר בכיתה. כי בעוד שאר הבנות משתלבות בעצמן, עוזרות זו לזו בהכנת השיעורים – אני לעומת זאת הייתי לבד, אף אחת לא ניגשה לעזור או להיעזר בי. הן, כנראה, הרגישו כאילו אני מעליהן, חשובה מהן, לכן לא פנו אלי.

הציונים שלי לא השתפרו בהרבה.

*

צלצול הפעמון של ההפסקה חתך את האוויר בכיתה.

מספר בנות כבר נעמדו ללכת, אולם המורה חוה סימנה בידה לשבת. שקט נשתרר בכיתה.

"היום בערב תהיה כאן חזרה כללית לקראת המבחן הגדול ביום רביעי. זו לא חובה, אבל מי שרוצה – מוזמנת לכאן הערב. גם אני אהיה, בעזרת ה', כאן, ונערוך יחדיו את החזרה. עכשיו אפשר ללכת", סיימה המורה את דבריה ויצאה את הכיתה.

המולה רבה פקדה את הכיתה.

אהבנו את הערבים של החזרות. היינו באות אז לכיתה משוחררות יותר, עם בגדים רגילים, ומסדרות את הכיתה בצורת ח' מסביב למורה. מצב הרוח היה תמיד מרומם באווירה לא שגרתית, וגם המורה חיה היתה נינוחה יותר.

הכיתה כולה געשה ורעשה, נשמעו קולות של פרצי צחוק וסיכומים להיפגש. "אפשר לחשוב שהודיעו כעת על טיול שנתי...", הרהרתי.

בערב, כשהגעתי לכיתה, הרגשתי תחושה משונה להיות בכיתה כשחושך בחוץ עם אור הפלורוסנטים הלבן, אולם עד מהרה נדבקתי במצב הרוח המיוחד של יוכי, שהגיעה איתו.

צחקנו, השתובבנו, סידרנו את הכסאות, עד שהופיעה המורה חיה בפתח הכיתה. או אז נרגענו וישבנו במקומותינו.

האמת, שמצב רוחי יכול היה להמשיך להיות מרומם ונפלא אילולא מה שארע דקות ספורות לאחר שהחלה החזרה.

דפיקה נשמעה בדלת – וזו נפתחה מיד. כמו כולן – הבטתי לעבר הדלת, ולרגע נשמתי נעתקה: בפתח עמדה שולמית, קצת מסמיקה, כשהיא לבושה לא פחות ולא יותר – באותו סרפן בדיוק כמו זה שקניתי לפני שבועיים.

"סליחה על האיחור", אמרה, ופנתה לשבת.

המורה המשיכה בחזרה, אולם אני כבר לא שמעתי את דבריה.

בשבילי זה היה יותר מדי. זו היתה ממש התעללות. המוח שלי סירב לתפוס את מה שעשתה שולמית: ללכת לקנות אותו סרפן בדיוק, מאותה חנות, וללבוש אותו דווקא היום – ביום חול, כאילו שבשבילה הוא אינו מתאים לשבת, אלא ליום חול?!

העלבון צרב את כולי. הרגשתי גוש גדול של חנק עומד בגרוני ומאיים להתפרץ. ידי רטטו בעצבנות, ודמעות חמות החלו ממלאות את עיני.

לפתע נמלטה יבבה חרישית מגרוני.

כל הבנות הסתובבו לעברי במבטים תמהים. המורה אף היא עצרה מדיבורה והביטה בי.

ואז התפרץ הכל, נפרץ הסכר, ונחל הדמעות החל שוטף אותי. חיש מהר אספתי את מחברותי, נטלתי את תיקי, ונסתי מן הכיתה בהותירי את כולן המומות ותוהות.

גם אמי בבית לא יכלה להרגיעני משטף הבכי שפקד אותי.

"איזו חוצפנית!", ייבבתי, "מנסה להעליב אותי לפני כל הכיתה, להראות שהבגד שלי לא שווה לשבת. שבשבילה זה מתאים ליום חול...".

אמי ניסתה להרגיעני. "אל תשימי לב אליה", אמרה, "היא מקנאת בך, והדרך הטובה ביותר היא להתעלם ממנה".

"מה להתעלם ממנה? אחרי שהיא העליבה אותי לפני כל הכיתה, אני אשתוק לה?!".

אמא הבינה את סערת הרגשות בה אני נמצאת, והניחה לי.

למחרת לא הגעתי לבית הספר. גם בגלל שכעסתי נורא, וגם בגלל הבושה. ישבתי בבית וניסיתי לחזור למבחן לבדי. אתם יכולים לנחש כמה הצלחתי להתרכז בחומר שלפני...

שעות אחר הצהריים חלפו באיטיות מרגיזה. ניסיתי להעסיק את עצמי בכל מיני דברים – אך מיד השתעממתי איתם.

פתאום שמתי לב, שאף אחת מחברותי לא התקשרה לברר מדוע נעדרתי היום מבית הספר. מיד הבנתי כמה אני בודדה, כמה אני לא מעניינת אף אחת.

דמעות חמות הציפו את עיני וזלגו להן לאיטן במורד לחיי. אט אט חדרה לתוכי התודעה, שבדידות זו היא פרי מעשי, תוצאה ברורה של התנהגותי. יכולתי לשמוע את קולה של אמי מהדהד באוזני: "יקירתי, חדלי מכל הרכישות המיותרות האלו, זה יגרום רק לקנאה שבסוף תופנה נגדך...", ואת קולה של רינה, שאמר לי: "שפרה, מה את צריכה את כל הדברים האלו...".

התמונה החלה להתבהר במוחי. הבנתי שכל הדברים היקרים והחדשים שהבאתי, רק הרחיקו אותי משאר חברותי, שראו בזה מעין התנשאות עליהן. הטלפון הדומם העיד כאלף עדים על מצבי העגום.

פתאום רציתי לזרוק מעלי את הכל ולהיות כמו כולם, ביחד, עם המון חברות שמשחקות בהפסקות, באות אחת לשנייה הביתה להכין שיעורי בית, לחוות כמו כולן חברויות הדוקות עם סודות כמוסים, להיות נורמלית, בלי שיחמיאו לי כל הזמן ויסתובבו סביבי, בלי שיגידו לי "וואו" כל הזמן. פשוט אחת כמו כולם.

ולפתע, קול אחר עלה בתוכי: "ושולמית – מה איתה? ככה תניחי לה לנצח אותך אחרי כל מה שעוללה לך, אחרי שהשפילה אותך לפני כולן?".

חשתי שוב את הכעס והעלבון עולים ומתגברים בתוכי.

הייתי נבוכה.

*

צלצול טלפון קטע את רצף מחשבותי. על הקו היתה רינה.

"מה שלומך, שפרה? דאגנו לך!", אמרה רינה.

איזו חמודה היא, הרהרתי בלבי. "דאגנו לך", היא אומרת, כדי לתת לי הרגשה שהיא מדברת בשם כל הכיתה.

"בסדר, קצת עייפה", עניתי, וידעתי שאינני נשמעת אמינה כל כך.

"קרה משהו?", ניסתה רינה לרחרח.

"לא משהו מיוחד. אני אדבר איתך כבר מחר", עניתי.

"טוב, תרגישי טוב. מחכים לך בכיתה", סיימה רינה את השיחה.

"מחכים לך בכיתה...", הדהדו המילים באוזני. אלו מילים מחממות את הלב, חשבתי, כמה נעים לשמוע אותן. אולם, האם זו גם מציאות? האם באמת מחכים לי בכיתה?

*

למחרת הגעתי לכיתה קצת מבוישת. ישבתי במקומי כנטע עץ, ולא הבטתי לצדדים. עם הזמן הבנתי שאף אחת לא מודעת כלל למה שעברתי.

בדרך חזרה מבית הספר לבית, כשדיברתי עם רינה וסיפרתי לה מה הרגשתי, היא אמרה לי שגם היא חושבת ששולמית לא היתה צריכה לקנות אותו בגד כמו שלי. כמו כן סיפרה לי שהרבה בנות העירו לשולמית על צורת התנהגותה.

לא האמנתי שישנן בנות בכיתה שחסו על כבודי, והפצרתי ברינה לגלות לי מי הן הבנות שהגנו עלי.

"לא משנה", אמרה רינה, "העיקר שאל תקחי ללב. שולמית תגלה לבד שהיא טעתה".

הגענו לפתח ביתה של רינה.

"טוב, אני חייבת ללכת לנוח, אחרת אני אהיה עייפה הערב", אמרה רינה.

"מה יש הערב?", תהיתי.

"נו, הארגון במקלט...", השיבה.

"איזה מקלט?", שאלתי.

פתאום תפסה רינה מה שאמרה, ומיד חזרה בה. "לא, כלום, סתם", אמרה.

"מה סתם?", התעקשתי, "מה יש הערב במקלט?".

"אין כלום!", אמרה, "סתם איזה ארגון לא רציני".

"רינה, אני מרגישה שאת מסתירה משהו. את יכולה לומר לי, בבקשה, מה אתן עושות הערב?".

רינה הבינה, כנראה, שלא תוכל להתחמק ממני יותר, ואמרה: "טוב, תראי, שפרה. אני אומר לך – בתנאי אחד: שאת לא שמעת את זה ממני. אני בכלל לא בטוחה שזה יעניין אותך. בכל פנים – אני לא אמרתי לך כלום".

"מבטיחה!", אמרתי.

"טוב, תבואי הערב למקלט של בניין 73, איפה שיוכי גרה", אמרה רינה, וחיש מיהרה לעלות במדרגות לביתה.

"אבל מה יש שם?", צעקתי לה.

"את כבר תראי!", הספקתי לשמוע את קולה המהדהד בחדר המדרגות.

*

בניין 73 שכן במרחק של חמש דקות הליכה מביתי.

אמרתי לאמי שאני הולכת לחברה, ובמהירות צעדתי לכיוון היעד. הערב היה חמים ונעים. מספר אמהות טלטלו את עגלותיהן מהגינה לביתן לאחר יום מפרך, ואני שקעתי בהרהורים על המקלט המסתורי.

כשירדתי במדרגות של הבניין לכיוון המקלט, שמעתי קולות צחוק עמומים. הגעתי לדלת המקלט. היא היתה נעולה, אבל ברור היה שמאחוריה יש אנשים. הדלת היתה גדולה וכבדה, לכן גייסתי את כל כוחותי, לחצתי בחוזקה על המוט הנועל אותה, וזה השתחרר בקול רעש גדול.

דלת המקלט נפתחה באיטיות, ושקט גמור השתרר בתוכו, מלבד קול של טייפ שהשמיע מוסיקה חסידית.

נדהמתי למראה עיני.

לאורך המקלט עמד שולחן ארוך ורחב, ומסביבו עמדו יוכי, אסתר, רינה ודבורה, ועוד כעשר מבנות כיתתי. על השולחן היו אין ספור עבודות מלאכה בשלבי גימור שונים. עבודות כמו ארמונות ממקלות ארטיקים, או קופסאות תכשיטים מגפרורים, חיות מחמד העשויות מקלקר וכן שלל מחרוזות העשויות מתרכובות חומרים שלא היו ברורות לי באותה עת.

הבנות כולן השתתקו ותלו בי עיניים תמהות.

"מה אתן עושות כאן?", גמגמתי.

רינה תפסה מיד את המצב. "כלום, סתם עושות מלאכות, אם את רוצה...".

"מה זאת אומרת? זה משהו קבוע, שאתן מתאספות כאן?", שאלתי.

"האמת, זה די קבוע", אמרה דבורה.

"כמה זמן זה כבר מתקיים?", המשכתי להקשות.

"חצי שנה בערך", ענתה יוכי.

עמדתי שם המומה. חצי שנה מתנהל כאן גיבוש כיתתי מעניין ומרתק, יחד עם חברות כיתתי ואני אפילו לא יודעת מזה.

"אבל... אבל... מדוע לא הודעתן גם לי?", הצלחתי בסוף לשאול.

"כי אותך זה לא מעניין", אמרה דבורה.

"מה זאת אומרת לא מעניין אותי?", התקוממתי.

"תראי, שפרה", ניסתה יוכי להסביר, זה לא משהו מכוון נגדך. פשוט חשבנו, שאת יש לך תמיד דברים חדשים ויקרים, ובטח לא יעניינו אותך כל מיני מלאכות ודברים פשוטים שאנו עושות כאן".

"ואפילו התביישנו לספר לך, אולי תצחקי עלינו", הוסיפה דבורה בחיוך מבויש.

הרגשתי איך הקרקע נשמטת מתחת לרגלי. כעת הבנתי בדיוק לאן הוליכו אותי מעשי. החלטתי לעצור את המצב הזה כאן – ועכשיו.

"לא, מה פתאום?", אמרתי בהתרגשות. "אתן לא יודעות כמה אני אוהבת מלאכות, זה בכלל לא קשור לכל מה שיש לי. ואני רוצה להגיד לכן עוד משהו", אמרתי, ודמעות סוררות שוב הציפו אותי.

"אני ממש מתחרטת על כל מה שקניתי וניסיתי להתגאות בו, זה היה ממש מיותר. אני יודעת שזה הרחיק אותי מכן. אבל עכשיו אני מבקשת לחזור אליכן, להיות חלק מכן. אנא, שתפו גם אותי!", סיימתי, ופרצתי בבכי שריגש את הבנות.

"ודאי!", קראה רינה, "ברוכה הבאה לארגון!".

*

השנה עמדה להסתיים.

כולן היו עסוקות בחזרות קדחתניות לקראת המבחן הגדול והמכריע, המבחן הקובע בתעודות. בביתי היו כשבע בנות ישובות על הספה בחדרי, כשהן חוזרות בקול ובעליזות על החומר.

חזרתי איתן, קראתי איתן וצחקנו יחד. הרגשתי מאושרת. טעמתי את טעמה המתוק של  הידידות והחברות, בלי התנשאויות ורגשי קנאה. ידעתי שסוף סוף עשיתי את הצעד הנכון.

יום חלוקת המבחנים הגיע.

אצלנו בכיתה נהוג, שלאחר שהמורה בודקת את המבחנים, היא מגיעה איתם לכיתה, וכל תלמידה ניגשת בתורה אל המורה לקבל את המבחן, ואז המורה משבחת אותה על הציון הטוב, או מעירה לה על הציון הפחות טוב...

כשהמורה קראה בשמי, קמתי ממקומי, ובהיסוס רב ניגשתי לקבל את המבחן. הייתי דרוכה לראות את הציון שקיבלתי לאחר כל כך הרבה חזרות עם החברות.

המורה חיה חייכה, והוציאה מתיקה את המבחן שלי. בתחתית הדף נכתב בעט אדום הציון: 97%.

הייתי המומה. ציון כזה, זה זמן רב שלא נראה אצלי.

"סוף סוף את מיוחדת בדבר הנכון...", אמרה המורה בחיוך.

דמעות אושר עלו בעיני. פתאום הבנתי, שלהיות מיוחדת זה לא פסול, רק צריך לדעת במה...