סיפור לשבת: דרשה בטעם עראק

"אני באמת לא יודע מה לומר לך. אבל נשלחתי הנה בפקודת הרב", התנצל שמשו של רב העיר תוניס – רבי יצחק טייב. רבי יצחק טייב, מגדולי תלמידי החכמים באותו הדור ומחבר "ערך השולחן" ו"חוקות הפסח", התעצב אל לבו בראותו את דודו הגאון, רבי חי טייב, שותה לשוכרה עד איבוד הדעת.

לכך שלח את משמשו לכל חנויות העיר והודיע להם שבפקודת הרב מעתה ועד להודעה חדשה אסור למכור לרבי חי טייב משקה.

מה הביא את רבי חי טייב, שיום פטירתו בט"ז אייר, לשתות לשוכרה במידה כזו, ועוד באופן קבוע?

לשם כך נחזור אל ימי נעוריו של רבי חי טייב. כשהיה רבי חי בן שבע עשרה, הוא היה שקדן עצום ומתמיד גדול על תלמודו. ברצותו להספיק ללמוד תורה ככל שניתן, היה יוצא מחדרו רק פעם בשבוע, לתפילות השבת בבית הכנסת. בשאר הזמן ישב ולמד בהתמדה, ואת התפילות התפלל בחדרו ביחידות.

אמו הצדקת העלתה לחדרו מגש עם אוכל פעם ביום והוציאה אותו כאשר סיים. לבד מכך, הוא לא ראה את הנעשה ונשמע סביבו. רבי חי טייב היה ממלא גיליונות שלמים בחידושי תורתו העמוקים, חידושים שיכלו להאיר את עיני ישראל בתורה זכה. מספרים שמדובר היה באלפי גיליונות בכתב יד צפוף ומסודר.

כל זה נקטע בעת ביקורה של שכנה חטטנית, שכנראה צרת-עין הייתה בבן השכנה שעולה בתורה. השכנה ישבה לביקור נימוסין אצל אמו של רבי חי, ואז לחשה באוזנה: "את לא מפחדת שבנך ישתגע? כל היום הוא רכון על תלמודו, יום אחד יימאס לו והוא פשוט ישליך הכל מעליו. את חייבת לגרום לו לצאת מעט להתאוורר".

אמו של רבי חי משכה בכתפיה. לא שמעה עדיין על אדם שמשתגע מלימוד התורה הקדושה. אבל השכנה נדנדה ולא הרפתה, ואמו של רבי חי הפטירה: "אין לי כיצד לגרום לו לצאת לרחוב. לא מעניין אותו שום דבר חוץ מלימוד". השכנה לחשה באוזניה שבעת שיצא בנה לבית הכיסא שמאחורי הבית, תתגנב לחדרו, תיקח את כל חידושי התורה שלו ותשרפם באש. זה מה שיגרום לו מעט נתק וחזרה לשפיות...

האמא התמימה שרצתה בטובתו של בנה – עשתה כדברי השכנה הקנאית. כאשר שב רבי חי לחדרו חיפש את חידושיו להמשיך לכתוב בהם, והנה אינם. חקר את אמו, וזו סיפרה לו שהכל עלה באש. הוא כמעט והשתגע מרוב צער...

הכאב היה אדיר, כאילו שיכל עשרה ילדים בבת אחת. את מיטב שנותיו הקדיש לחידושים אלו, וכעת הכל נמוג בעשן. את יגונו הטביע רבי חי בטיפה המרה. זה מה שהקהה במעט את הכאב האדיר שלא שכך גם כעבור שנים רבות.

אחיינו של רבי חי, הגאון רבי יצחק, ציוה על משמשיו שלא ימכרו לרבי חי משקה משכר. 'יום יומיים, שבוע שבועיים, וזה יעבור לו. הוא יתרגל לחיות ללא השתייה'.

לאחר שלושה ימים ממתן ההוראה, הגיעה "שבת הגדול". רבי יצחק טייב עלה לשאת את דרשתו כרב העיר, בקצה הקהל נעמד רבי חי והתבונן בו בשקט. רבי יצחק פתח: "אומרת הגמרא..." והשתתק. בשום אופן לא הצליח להיזכר בדברי הגמרא...

לאחר ניסיונות סרק שאל: "רבי חי נמצא בקהל? האם בשלך שכחתי את הדרשה?" ורבי חי השיב בשלווה: "צווה לבעלי החנויות שייתנו לי משקה כעת, וכשם שתפתח בפני את חנויות המשקה – כך ייפתחו לך שערי החכמה ותוכל לדרוש..."

בן רגע קפץ מאן דהוא והביא לרבי חי בקבוק עראק משובח. רבי יצחק טייב, שהבין שבשתייתו של דודו מוסתרים סודות עליונים ומן השמים מסכימים עמו, חדל לנסות לגמולו מן השתייה.