ובחרתם בחיים: דבר תורה לפרשת אמור

אין דבר הטעון טיפול עֵרני וזהיר, כמו טיפול ברגשות האדם. משום שדווקא בהם, נע האדם תכופות מקצה לקצה.

שני קצוות הרגש מסוכנים במידה שווה. התפרצות רגשנית ללא מעצורים – מן הצד האחד, ואטימות רגשות מאובנת – מן הצד השני.

מטבע הדברים, גם כאשר אדם שרוי באקסטזה של שמחה, מהר מאוד באים החיים עצמם עם תלאותיהם הקטנות והגדולות, שמים לכך קץ ומחזירים את האדם למצב של יישוב הדעת. כך גם להיפך – גם כשחלילה מתרחש אסון כלשהו, שגרת החיים משככת באדם – ולו במעט – את הכאב.

באופן כללי, נראה שהאדם זקוק הרבה יותר לעידוד חדוות החיים, מאשר לאזהרה מפני שמחת יתר. רבים האנשים העצובים בחייהם, יותר מאלו השמחים בחייהם.

כשאדם מרגיש שמחה, אם היא אינה מידרדרת לכדי הוללות, הרי היא 'מולידה' אצל האדם רק מידה גדושה של טובה. הלב מתרחב ואדם מוכן לקלוט עולם ומלואו בליבו האוהב. כשאדם שמח, הוא יותר מרגיש את הזולת, הוא נותן, תורם ומעניק לאחרים, ומעוניין לשתף אחרים בשמחתו.

אגב, ידוע הדבר ששפת הגוף של האדם משמעותית מאוד, ולפעמים אפילו יותר מהדיבור. כשאדם שמח בפנימיותו, גופו מתרחב. הוא מותח את ידיו והוא נראה כמחבק את העולם. מעניין, שגם אנשים עיוורים מלידה, כשניצחו במשימה כלשהי, הרחיבו את גופם כתגובה לניצחון – אף שמעולם לא ראו בעיניהם תנועת ניצחון. כלומר, תנועה ההרחבה ברגעי שמחה מובנית בנפש האדם.

עצבות מביאה את ההיפך. כאשר אדם עצוב, הוא מתכנס אל תוך עצמו, מסתגר, הוא מרחיק אנשים מעליו, והעצבות "נועלת" את ליבו לבל ירגיש שום הרגשה נוספת.       

יש להיזהר מתחושות יתר של צער.

כמו לגבי כל אורח החיים, תורת ישראל נותנת לאדם הנחיות ומצוות מחנכות גם לגבי רחשי הלב, הרגשות והתפעלות הנפש. התורה מדריכה אותנו כיצד להביע שמחה וכיצד לווסת את הרגשת הצער.

הרגשת הצער הגדולה והכואבת ביותר, היא האבל על אדם שהלך לעולמו. לכן, ביחס לתחושת צער חזקה שכזו, התורה מייחדת באופן יחסי מצוות רבות. היא מורה לקרובי הנפטר ללכת בשביל הזהב – מצד אחד להביע את רגשות האבל, ומצד שני להישמר מפני איבוד חדוות החיים.

פרשת "אמור" פותחת בדיני הכהנים ביחס לדיני אבלות. אחד הדינים הוא: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כ"א, ה'). איסור השריטה כאות אבל על נפטר הוזכרה גם בפרשה הקודמת בקשר לכל אדם: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם... אֲנִי ה'" (ויקרא י"ט, כ"ח).

בעומק הדברים, איסור שריטה על מת מעביר את מסר החיים. מהו?

גם אם נפטר אדם שהיה חשוב ויקר לנו ביותר, אסור לנו לפצוע את הגוף שלנו. זאת משום שמותו של אדם לא ממעיט מערכו של החי. חייו של כל אדם חשובים כשלעצמם, והם עומדים ביחס ישיר לאלוקים. כל נימה של חיינו הגופניים, וכל ניצוץ של כוח שניתן לנו, הם קודש לה' כל עוד הוא ציווה עלינו את החיים בעולם הזה. לכן, אל לנו להחליש את גופנו מתוך אבל על אדם קרוב, להיפך – דווקא האובדן מחייב אותנו להכפיל את מרץ חיינו, שהרי עלינו למלא את החלל שהמוות הסב לעבודת ה'.

המילים המסיימות את איסור שריטה לנפש הן המילים: "אני השם".

הרב הירש כותב על מילים אלו כך: "החיים והמוות ביד השם. הם העומדים בשירות האל היחיד, החי והמחיֵה. המוות מוביל מחיים לחיים, מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. גם פה וגם שם יכון כיסא השם המכלכל חיים בחסד. ברצונו המית וברצונו החיה את הנשארים. הפוצע עצמו לכבוד המת, כביכול, משליך את חייו אחרי המת, ואפילו איבד רק שמץ מחייו, כבר פשע כלפי האל שגזר על מות האח, שהרי הוא ציווה עליך את החיים. הוא רוצה שתחיה ותעבוד את השם, עד שיקרא גם אותך לבית עולמך, וכל נימה של ישותך הגופנית היא קדושה לו".

כאמור, לא קל הטיפול ברגשות האדם, ומדהים לראות כל פעם מחדש, כיצד מאירה התורה את חיי האדם גם ברגעים הקשים ביותר, ומורה לו כיצד להאיר את אפלת הצער.