"כשאהיה גדול - אעשה הכל שלא יהיו ילדים עצובים כמוני"

יעקב הקטן היה בסך הכל בן 3, כשהתחיל לצבור זכרונות כואבים במיוחד, תרתי משמע. הוא רק רצה לשחק כמו כל ילד בשכונה שבעיר בוקרשט ברומניה. באותם ימים כשחזר הביתה חבול, מוכה וזב דם, הוא גילה שיש מכה אחת כואבת יותר מכל החבטות האכזריות: אמו לא יכולה היתה יותר להסתיר ממנו, שאין לו אבא שיגן עליו.

זהו סיפור על גבורה, אומץ, נחישות, תקווה ואמונה, המפעמים בליבו הקטן של יתום בן 5, שקיבל החלטה אחת אמיצה שהתגשמה לאחר עשרות שנים, ופרחה למפעל חיים משגשג למען משפחות בישראל. סיפורו של הרב ד"ר יעקב ארנברג.

"נולדתי ברומניה בשנת 1956 למניינם. הוריי היו ניצולי שואה, וחלק ממשפחתם נרצחו בשואה ובמחנות. גרנו בשכונה אנטישמית במיוחד. הייתי בן יחיד להוריי, ולא היו לי אחים ואחיות", משחזר הרב ארנברג את הזכרונות הראשונים של חייו כילד יתום בגולה.

"בגיל 3, כשהתחלתי לצאת לשחק בחצר השכונה, הרגשתי את נחת זרועם של הבריונים האנטישמיים, שמצאו להם משחק: ילד יהודי. הם היכו אותי, טלטלו את גופי, בעטו בי, וקראו לי בקריאות גנאי מבזות: ג'ידאן, שפירושו יהודון מסריח."

"רציתי שאבא, הגיבור שלי, יבוא ויראה להם"

יעקב המתוק היה חוזר לביתו, ומבקש תמיכה והגנה. "רציתי שאבא, הגיבור שלי, יבוא ויראה להם. אמא שלי, עליה השלום, לא ידעה איך לבשר לי שאבא נפטר, וסיפרה לי בכל פעם סיפור אחר: 'אבא יבוא, אבא הלך לקנות לך סוס', וכל מיני המצאות, שנועדו לשמור עליי מפני הבשורה הכואבת שאין לי אבא שישמור עליי. בשלב מסוים היא כבר לא היתה יכולה להסתיר ממני את העובדה המרה, שאין לי אבא, וגם לא יהיה לי. הבנתי שאם אין אני לי – מי לי. אני יתום, ואם לא אדאג לעצמי בעולם – לא יעשו את זה עבורי".

בגיל חמש אמו של יעקב, החליטה שעולים לארץ הקודש, ואמרה לו: "בישראל, אף אחד כבר לא ירביץ לך. כולם שם יהודים. יהיה לך טוב". אמנם המכות מהגויים האנטישמיים כבר לא היו קיימות בישראל, אבל מכת היתמות, הבדידות והעוני המשיכה להכאיב בלבו הקטן:

"עלינו לארץ בשנת 1961 למניינם באוניה 'תיאודור הרצל'. אני זוכר את השחפים שעפו סביב האנייה, את הים הכחול והרגוע, דבר שכבר בישר אופק ותקווה חדשה.

יעקב ארנברג ואמו, רוזה ז''ל על רקע הסרטיפיקאט: אישור העליה לארץ ישראל

על חתיכת לחם שהעלתה עובש: "למי בכלל היה כח לאכול"

"הגענו לנמל חיפה. העמיסו את העולים החדשים על משאיות, ומי שזכה, נסע באוטובוסים. הסוכנות היהודית' שלחה אותנו לקריית גת. באותן תקופה קריית גת הייתה עדיין עיירת עולים, הגרים במעברות ובצריפונים, עולים מרומניה שגרו בשכנות לעולים ממרוקו ומעיראק, קיבוץ גלויות של ממש. אנחנו כעולים כמובן לא ידענו עברית, ואיך ניתן להתחיל לתקשר בארץ זרה בלי לדעת את השפה?"

אמו של יעקב עבדה בשתי עבודות, בבקרים היא עבדה במפעל בגדים ובלילות היא עבדה במאפיות. כך שאמו כורעת תחת נטל הפרנסה, נותר יעקב בן ה-5, כשהוא פשוט משוטט ברחובות. "אף אחד לא ידע היכן אני מסתובב. אחרי הצהריים שיחקתי עם ילדים בני גילי, וכשהתחיל להחשיך, הורי החברים שלי קראו להם לחזור הביתה לארוחה ולמקלחת. אף אחד לא קרא לי. מי יקרא לי? אבא שנפטר, או אמא שנאלצה לעבוד למחייתנו, ואינה יודעת מה קורה איתי?"

הרב ארנברג נזכר בילדותו ובעוני של חייו דאז. "הסתובבתי ברחובות, ומצאתי שאריות משחקים: טרקטור מעץ בלי גלגלים, בובה בלי ידיים... אספתי אותם, והבאתי אותם הביתה. המקרר בבית היה בדרך כלל ריק, אולי נשארו בו איזו עגבניה, מלפפון או חתיכת לחם שהעלתה עובש. למי בכלל היה כח, תיאבון או חשק לאכול?"

גיל 7 בגבעתיים, שנת 1963 למניינם

מה עושה ילד בן 5, שמשוטט בבוקר ברחובות, ומגלה שיש דבר כזה – גן ילדים?

לאחר מכן יעקב הילד הקטן גילה משהו מוזר: כשהוא היה משוטט בבוקר ומחפש את חבריו לגינת המשחקים, הוא לא מצא אותם בשום מקום. "ראיתי חצר גדולה, שיש בה מבנה, והנה החברים שלי נמצאים שם! ראיתי אישה נחמדה שמשחקת איתם, הם אכלו פרוסה מרוחה בריבה, שתו מיץ פטל, ונראה היה שכיף להם. קראתי לאותה האישה שתתקרב אליי דרך הגדר. שאלתי אותה: 'למה החברים שלי כאן בפנים, ואני לא?!'

הגננת אמרה ליעקב כי זהו גן ילדים, והילדים רשומים אליו. "ומי רשם אותם לחצר הזו כאן?" המשיך יעקב, והתעקש להבין. "ההורים שלהם. תגיד לאמא או לאבא שיבואו וירשמו אותך, וגם אתה תוכל להיות איתם ולשחק איתם".

הנחישות של יעקב הקטן כמו גם הדמעות שזלגו מעיניו נגעו לליבה של הגננת. "התחלתי לבכות. ניסיתי להסביר לה: איזו אימא? אני לא יודע בכלל איפה היא, איזה אבא? מה אבא? כבר שנתיים שאין לי למי לקרוא אבא. 'אני יכול לרשום את עצמי לגן?'

התחננתי, ביקשתי ממנה שתיתן לי להיכנס לחצר של הגן, ואימא כבר תבוא יום אחד ותרשום אותי. הגננת ריחמה עלי כנראה, וצירפה אותי לחבורת הילדים. עכשיו אני עם החברים שלי! לפחות הרווחתי פרוסת לחם שחור עם ריבה, ושתיתי פטל. איזה כיף."

"בכל חג לחברים שלי היה כיף, ולי היה עצוב"

יעקב הקטן המשיך לעבור שרשרת של חוויות כואבות, שנחרטו עמוק בליבו, אך כיום הוא מדבר על יד ההשגחה הפרטית שזכה לראות בכל קטע מחייו, הכל כדי לייסד ולנהל מפעל חיים למען ילדים, הורים ומשפחות בישראל.

"תקופת החגים הייתה הכי קשה עבורי. בכל חג לחברים שלי היה כיף, ולי היה עצוב. חג חנוכה מגיע, כל הילדים מקושטים עם סרט ונר על הראש - וגם אני, אבל להם היו הורים, אחים ואחיות, שרקדו איתם, ושרו איתם: 'נר לי נר לי, נר לי דקיק, בחנוכה נרי אדליק'. ההורים הדליקו לילדיהם את הנר, ומי ידליק לי את האור בנשמה? ואני - אנא אני בא?

ואז באותם ימים של ילדות ובדידות, כשיעקב נותר לבד בערב על הנדנדות בחושך, אחרי שכל הילדים הלכו לביתם לקבל אוכל חם ומקלחת חמה, ואימא או אבא משכיבים אותם לישון תוך כדי ליטוף נפלה בליבו החלטה גורלית:

"אמרתי בליבי: כשאהיה גדול, אעשה הכל שלא יהיו ילדים עצובים כמוני יותר. אני אעשה הכל שלכל ילד יהיו לו אבא ואימא שחיים ביחד, ומגדלים את ילדיהם באהבה. זו מחשבה של ילד בן 5, שחיפש, ורצה רק להיטיב עם העולם.

רוזה וחיים ז''ל, הוריו של יעקב

סוף טוב שהוא התחלה טובה: משפחה ענפה שמפיצה אור בישראל

בורא עולם היטיב עם יעקב הילד, ובחסדי ה' אמו האלמנה נישאה לאיש מקסים ומיוחד שגידל אותו. מסלול חייו עבר בהצלחה רבה בתחנות רבות שדרכן הוא זכה לקצור את פירות החלום להביא אושר למשפחות בישראל: "למדתי בישיבה תיכונית בכפר הרוא"ה, ואח"כ בישיבת "מרכז הרב", שירתתי בצבא, והשתחררתי בדרגת סרן. נישאתי וזכיתי להקים בית בישראל, משפחה מבורכת עם ילדים ונכדים, שמפיצים את האור בכל מרחבי ישראל, רובם עוסקים בתחומי הטיפול, עבודה סוציאלית, ריפוי בעיסוק ועוד.

"לפני כ-22 שנים למדתי במכון י.נ.ר בירושלים ייעוץ נישואין, והשתלמתי בעוד עשרות קורסים. עוד כתלמיד ידעתי שלא רחוק היום, ואפתח לי מכון משלי, המכשיר תלמידים להביא את השליחות שלהם ואת האמירה שלהם לעולם, ובעיקר להרבות שלום בית.

עם השנים השתלמתי בעשרות קורסים, ביניהם, בתחום הפסיכותרפיה,CBT , ה NLP  ועוד."

לפני כ-8 שנים פנה הרב שמחה כהן שליט"א לרב ארנברג, לאחר שזה האחרון הוזמן ללמד בקורס הראשון בחייו. הרב כהן הציע לרב ארנברג להקים מכון, נתן את ברכתו, ואמר שיעמוד לימינו ויעזור לו, ואכן כך היה. "הרב שמחה כהן לימד במכון בכל שנות קיומו, ועבר את הארץ לאורכה ולרוחבה גם כשפתחנו קורסים בבאר שבע בדרום ועד רכסים בצפון. הרב לא חסך מאמצים לפרגן, לעודד וללוות בעצה טובה ובהדרכה.

על הצלחת בוגרי מכללת ארנברג: בעלי קליניקות עם רשימות המתנה, תכניות רדיו, טורי קבועים בעיתונות ועוד

כיום אנחנו רואים ברכה גדולה ומשמעותית בעמלינו עם מאות בוגרים העושים חיל רב.

הבוגרים עושים את שליחותם נאמנה בכל קצות הארץ מבאר שבע בדרום ועד מעלות בצפון. למעלה ממחציתם פתחו קליניקות עצמאיות, ויש מהם שאף פתחו 2-3 קליניקות במקביל עם רשימות המתנה של מספר חודשים כדי להתקבל אצלם לטיפול. הבוגרים שלנו מעבירים סדנאות וחוגי בית, מרצים במכללות ובמוסדות, חלקם משתתפים בתוכניות רדיו קבועות, לחלקם טורים קבועים בעיתונות הכתובה, וחלקם אף מוציאים עלוני פרשת שבוע.

כיום כל התלמידים והתלמידות, הבוגרים והבוגרות של המכון מרגישים שהפכנו למשפחה אחת גדולה - משפחת ארנברג. אני ממשיך ללוות את הבוגרים עם כל שאלה שמתעוררת, וכל ספק שעולה הן ברמת הטיפול המקצועי ולעיתים אף עצה בזוגיות הפרטית שלהם. היום אני כבר לא מרגיש בן יחיד – יש לי משפחה ענקית של מאות אחים ואחיות יקרים.                                                       

על שיתוף הפעולה עם הידברות: "מכון ארנברג והידברות נושאים את אותו דגל השליחות"

על שיתוף הפעולה עם הידברות בהכשרת יועצי ויועצות נישואין אמר הרב ארנברג את הדברים הבאים: "ארגון הידברות, כארגון היהודי הגדול ביותר בעולם, והרב זמיר כהן שליט"א העומד בראשו, מביאים מזור - תרופה גדולה לעולם. זה בא לידי ביטוי דרך ההסתכלות הפשוטה על הטבע, על ההיסטוריה, על תכונות בני אדם, על דיבור בגובה העיניים ועל האהבה שהרב זמיר שליט"א נותן בהרצאותיו המאלפות, הניתנות כמעט כל ערב בכל פינה בארץ. זה לא היה קורה בלי הלב החם הזה ובלי תחושת השליחות שהרב זמיר שליט"א מוריד ומנחה את כל מאות העובדים של הארגון.

זו זכות גדולה עבורי לשתף פעולה עם ארגון הידברות. אני מרגיש שגם מכון ארנברג וגם ארגון 'הידברות' נושאים את אותו הדגל, של אותה השליחות - להוסיף עוד צבע ועוד טוב לעולם!"

יש לכם את זה בנשמה: השליחות לעזור לאנשים. בואו לקורסי ההכשרה המקצועית בייעוץ נישואין ובהדרכת חתנים וכלות. מקצוע מבוקש ורווחי מבית הידברות בשיתוף של מכון ארנברג. מחכים לכם ביום הפתוח. התקשרו 073-222-1300 או לחצו כאן