הבשמים של יוסף, ואיך הם קשורים לחוויות היומיומיות שלי

לפני הכל, אני מבקשת להתייחס לנקודה שכנראה עוברת בראש של חלק מקוראותי.

נראה כאילו התחלתי לכתוב רק על נושא הגירושין, ויש מי שהנושא הזה מאיים עליה, או לא מתאים לה, ולא משנה מאילו סיבות.

חשוב לי להזכיר שכל רעיון הכתיבה התחיל משיתוף וחשיפה של חיי האישיים. וברור שאם אני עוברת תהליך משמעותי כל כך, כמו גירושין, יהיה לו ביטוי גם בתכנים שלי.

האם אני מתכוונת לכתוב רק על הנושא הזה?

התשובה היא, חד משמעית לא. וביום שאחליט שכן, אפתח רשימת נפרדת לנושא הזה.

עד אז, אני ממשיכה לשתף במה שנראה לי נכון ומועיל, וכמובן, ממשיכה להביא תכנים שיתנו לקוראותי כוח וכלים להתמודדות טובה יותר. בכל פעם נתרמות נשים אחרות מהתכנים.

ועכשיו לפוסט השבועי.

בשבועות האחרונים, בתוך "המסע לשיקום חיי", כמו שאני קוראת לו, רוב הזמן רגוע ושליו. יש קשיים שונים, אך הם לא חריגים מקשיים רגילים שכולנו עוברים באופן כזה או אחר: עייפות, שכר דירה, ילד עצבני, חור בשן, עומס וכו'.

הילדים חיים את המציאות המורכבת בצורה בריאה ופשוטה. הם יודעים בכל יום איפה הם נמצאים, כשבסוף יום הם תמיד חוזרים הביתה, אלי.

לאה לומדת בשקדנות, דבר שלא קרה לאורך כל השנה שעברה. בשנה הזו המחברות שלה מסודרות ומושקעות, היא מקבלת ציונים מעולים במבחנים ומשננת מילים חדשות באנגלית בכיף. אנחנו משתעשעות יחד כשאני אומרת משפט באנגלית והיא מתחילה לנחש מה הכוונה, והלמידה הופכת להיות חווייתית.

גם מבחינה חברתית יש שינוי מהותי ממש. מילדה דחויה שרבה עם כולן וכולן רבות איתה היא הפכה לילדה מקובלת כמו כולן, מסתדרת עם החברות ומרגישה רצויה.

הבית שלי התנרמל. פתאום בשעה 21:30 יש שקט, דבר שלא היה מעולם. כל הבנות (3) ישנות. הגדול חוזר מלימוד משותף או מאבא שלו, ואנחנו יושבים לדבר על כוס קפה, או שאנחנו מכינים ביחד חביתה כמו שהוא אוהב (פטריות חיות בקצת חמאה, גבינה בולגרית, בצל ירוק...) ויושבים לאכול ביחד.

אני לא מוטרדת יותר מזה שלא עניתי למיילים או לא עשיתי את כל מה שאני צריכה לעשות. אני מבינה שאני רק אדם אחד ויש לי מגבלת יכולת אנושית, וזהו.

מרגישה שאין דברים שהם באחריות מישהו אחר בבית ושאני תלויה ועומדת בגללם, אלא מה שתלוי בי – אני לוקחת עליו אחריות, ומה שלא – בידי הקב"ה בלבד.

התחלתי לקחת מאמנת כושר פרטית שמגיעה אלי הביתה 3 פעמים בשבוע, וכשהיא בדלת - אין לי אלא להיכנס לעניינים. ואף על פי שאני שונאת! פעילות ספורטיבית, אני מבינה שאני חייבת, שהילדים שלי צריכים אמא מתפקדת ובריאה, ואם לא אתפוס את עצמי עכשיו, כשאני בת 40, ומרגישה כבר כל מיני מחושים בגופי, יהיה מאוחר מדי.

אז החלטתי לא לוותר לעצמי, ופתאום יש בי פניות לדאוג לעצמי.

אני נושמת יותר. הרבה יותר.

מרגישה שיוצאים ממני חלקים שלא העזתי להכיר בהם, או שלא אפשרתי להם להיות.

הפידבק מהסביבה מפתיע מאד. אנשים אומרים לי שאני מוארת, קורנת, שהם מגלים בי רכות, שאני "נגישה" יותר.

עדיין יש התמודדויות לא פשוטות. יש עניינים שלא פתורים עדיין מול אבא של הילדים שלי, ויש חשבון בנק שמזכיר שאני לא בלה-לה-לנד.

ב"ה על הטוב והמוטב.

השבוע שוחחתי עם חברה ושיתפתי אותה בחיבוקים קטנים שאני מקבלת מהקב"ה. דברים קטנים, לפעמים שוליים, ובכל זאת, כשאני רואה אותם – אני מתרגשת. אני לא לבד. הקב"ה איתי.

יש כמה דוגמאות שאני לא יכולה להביא לכאן, אבל הן הראו לי במוחש שיש מישהו שמנהל את העולם ושם לב אלי. שומר עלי. דואג לי.

דוגמא קטנה שאני יכולה לשתף בה, היא שלא מזמן סיימנו את "חלוקת הרכוש", שבמסגרתו העברתי את החנוכייה, את קופסת האתרוג ואת גביע הכסף לצד השני. הרגשתי שנהיה לי קצת עצוב, שמתוך 4 פריטי כסף שיש לי בבית, 3 אני צריכה להעביר אליו.

שולחן שבת בלי גביע מכסף?

ימים ספורים לאחר מכן שיתפתי מישהי כלאחר יד בסיפור הזה, והיא מיד הציעה לתת לי גביע כסף חדש ששוכב אצלם בבית בתוך האריזה מזה מספר שנים. הוא נקנה למטרה מסוימת ונשכח. אותה אישה קרובה מספיק כדי שארגיש בנח לקבל גביע כסף עשיר ומהודר ממנה. מפה לשם היה לה גם פתרון לחנוכייה.

השורה התחתונה: לא הספקתי להצטער באמת על אובדן הגביע והחנוכייה - ובארון הזכוכית במזנון שלי מחייכים אלי שניים אחרים מכסף טהור, והשבת זכיתי לקדש בגביע החדש והיפה.

תגידי, זה לא חיבוק מה'?

אני מספרת את כל זה לחברה שלי והיא פתאום אומרת: "זה כמו הבשמים של יוסף".

צר לי להראות את בורותי, אבל באמת שלא הבנתי למה היא מתכוונת. כשהיא הסבירה לי את הכוונה, אמרתי לה שעל זה אני הולכת לכתוב השבוע, על הבשמים של יוסף.

לכבוד הפוסט הזה פתחתי חומש בראשית בפרשת השבוע הקרובה, פרשת וישב, פסוק כ"ה: "וישבו לאכול לחם וישאו עיניהם ויראו אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה".

התורה מפרטת שאחיו של יוסף זורקים אותו לבור ולאחר מכן יושבים לאכול, והנה אורחת ישמעאלים עוברת כשעל גמליה נישאים בשמים שונים בדרכן למצרים.

וכך כותב על כך רש"י: "למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים שלא יוזק מריח רע".

כלומר, במקום שאותם ישמעאלים יישאו משא שמדיף ריח רע, כהרגלם, בדיוק הפעם הם נשאו עימם סוגים שונים של בשמים וכך המסע של יוסף למצרים היה בליווי ריח בשמים.

נשאלת השאלה: וכי מה מועיל ריח טוב אחרי שבר גדול כל כך, בו אתה מגלה שהאחים שלך שונאים אותך עד כדי כך שזורקים אותך לבור מלא עקרבים ונחשים ומוכנים למכור אותך לישמעאלים, העיקר להיפטר ממך?

והתשובה פשוטה: כדי שיוסף יגיע למשרתו הרמה ולמעמדו החשוב במצרים הוא היה צריך לעבור מסע קשה וכואב, שהחל בזריקתו לבור על ידי אחיו והמשיך בכליאתו במצרים. כל זה היה כתוב מראש. אולם לא היה צורך שיסבול בגרם אחד יותר ממה שנכתב לו, ולכן, אפילו בתוך השבר הנורא הייתה הקלה קטנה ובדרכו למצרים, במקום להריח ריח רע של נפט ושלל חומרים מדיפי ריח רע, בדיוק הפעם ובאופן חריג סחרו הישמעאלים בבשמים והדיפו ריח טוב לכל אורך המסע למצרים.

הכל מדויק. מה שאנחנו צריכים לעבור בעולם הזה – נעבור, כי יש לנו שליחות וייעוד ומסע אישי, אולם מה שאין אנו צריכים לעבור – הקב"ה ידאג שייחסך מאיתנו.

אלו "הבשמים של יוסף".

הצרות שלנו הם לא עסקת חבילה. מה שמגיע – מגיע ומה שלא - לא. לא יהיה גרם של צער נוסף ממה שנכתב לך מלמעלה.

ההתמודדות מדודה, מחושבת.

לכולנו יש "בשמים של יוסף", השאלה אם אנחנו רואים את זה.

כל אחת קוראת לזה אחרת, השאלה איך את קוראת לזה, וכמו שאת קוראת לזה, כך זה גם נראה: מזל, מקרה, טעות אנוש,

או: סיעתא דשמיא, נס, השגחה פרטית, הארת פנים של הקב"ה, תוצאה של ביטחון בה'.

אני מתחילה לקרוא לזה מעכשיו: הבשמים של יוסף.

יש מסע שנכתב בשבילי. כבר שנים שאני אומרת וכותבת ומתייחסת אלי חיי כאל מסע, אחרת לא הייתי מצליחה לעבור את החיים האלו בשפיות.

יש מסע שאני בתוכו, וגם שם נמצא ה' יתברך.

אצל יוסף זה בבשמים.

אצלי זה בשיפור האדיר שקורה אצל הילדים שלי.

ברוגע שנכנס אלי חיי.

ב"בשמים" שאני מגלה בחשבון הבנק בימים של מינוס.

בלקוחות המדויקים שמגיעים אלי.

ויש עוד הרבה, הרבה מאד בשמים.

גם לך יש.

אני בטוחה.

אני רק מקווה שהפוסט הזה יעזור לך למצוא אותם.

את הבשמים

שלך.

איתך, במסע בריח בשמים.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.