פסיכיאטר, אמרת לי אתמול ונדמתי. היום אני רוצה לחבק, להצדיע, להניח לך כתר על הראש

חברה שלי!

לא ידעתי. לא הייתה לי יכולת לדעת מה עובר עליך.

האור הקורן שהפצת סביבך תמיד – כבה. העיניים שלך כבו. הלב שלך כבר לא מרגיש. למה לא מעניין אותך כלום? למה אני כבר לא מעניינת אותך? לאיפה נעלמו לך כל הרגשות? מה האדישות שהשתלטה עליך?

כעסתי עליך. כעסתי שנעלמה החברה שהכרתי. כעסתי על השתיקה הזאת שמפרידה ביננו, על הימים הטובים שידענו יחד, על הטיולים ושיחות הנפש – שהופסקו. כל הזמן שאלתי ואת שתקת. עד שהתרחקת, ביקשת שלא נדבר על זה. לא רצית לפרט, סיפרת לי סיפורי סבתא. ואני אהבתי אותך, היה לי קשה. חשבתי שאולי פגעתי, שהבעיה נמצאת אצלי, ושתקתי. כי מה יש לומר. לא רציתי לפגוע יותר.

יום אחד  סיפרתי לי. וכל הדמעות שהצטופפו לך בעיניים ברחו מהן, את כל הכאב שבלב ירקת החוצה – אלי. עלי. ואז אמרת לי – פסיכיאטר. ושתקת.

היית מאושפזת שלושה ימים במחלקה פסיכיאטרית, היית על כדורים, היו לך רעידות, תופעות לוואי קשות. עברת חוויה מטלטלת. ואני לא ידעתי כלום. לא הייתי חלק ממנה. והאמת? גם לא הייתי צריכה להיות. זה קשה מדי. את כל כך צודקת שלא שיתפת. לא יודעת אם הלב הרגיש שלי היה עומד בזה – הייתי דומעת בהדדיות ואמפתיה. הייתי מתפרקת.

ואת? עדיין עומדת מולי, מגניבה חיוך קטנטן, על כל הררי הכאב שתלויים לך בעיניים, עם כל המשא הכבד הזה המונח על הכתפיים הקטנות שלך, ואת רק נערה – כמוני. כל החיים עוד לפניך וכבר טעמת טעם של כאב, ייאוש וצער. כבר אבדה לך תקוות החיים.

השארת אותי עם כל המחשבות ועם רצון אחד חזק – לחבק אותך. אם לא גדלות הנפש שיש לך, אם לא הכוחות האדירים שנתן לך הבורא – לא היית מקבלת ניסיון כזה. חולי של נפש. כמה מייסר. איזו תרופה יש לה לנפש, ואיך תתרפא?

למה הבורא ברא עולם כזה מורכב? ולמה החיים שלי לא חיים? שאלת אותי. ולא היו לי תשובות. לכל אחד יש את המסלול שלו. כל אדם קיבל ניסיון וקיבל כוח. רק למעלה – אחרי מאה ועשרים, נקבל את התשובות לשאלות שלנו. נדע למה קיבלנו כל ניסיון וכמה כל כאב היה לטובתנו.

תזכרי חברה שלי, תזכרי שהכאב הזה הוא רק זמני. תזכרי שלכאב הזה יש תחליף באושר אמיתי. בורא העולם לא שוכח שום יהודי וכל כאב נרשם שם למעלה. כל גלולה שנטלת שייסרה והכאיבה. יום יבוא ואת תראי בשתי העיניים. רק אל תגידי שלא אמרתי לך. 

אם אבא נתן לך ניסיון בנפש, זה הרבה יותר מכל מחלה. החוסר אונים, הלבד, העדר המוטיבציה והרצון לחיות – גומרים את האדם. לא משאירים לא כוח. פסיכיאטר – אמרת לי אתמול ונדמתי. היום אני רוצה לחבק, להצדיע, להניח לך כתר על הראש. כמה טיפשה ולא מבינה הייתי. איך כעסתי עליך, על משהו שלא עשית. סליחה חברה שלי, סליחה.

אני אוהבת אותך יותר משתדמייני. מעריכה את האומץ שלך להיות מי שאת – גם ככה, על כל הכאב והסבל. מאחלת לך שתראי את האור, תרגישי את נוכחות ה' לידך, עוטפת, מלטפת. אבא אוהב אותך, אבא אוהב את הילדים שלו. ואת אשר הוא מוכיח – אוהב הכי מכולם.

לא יודעת אם תקראי את המכתב הזה, לא יודעת אם תדעי שזאת אני. וגם שם ממרחקי הקילומטרים המפרידים ביננו – מקווה שתרגישי את אהבתי. שהמילים שלי יתנו לך כוח. קשה לי לשוחח איתך על הנושא הזה, מרגישה שאין לי מספיק כלים ומענה לכאב שלך. אני מתמודדת במחלה פיזית, בגוף – לא בנפש. וכנראה שהשוני יוצר הבדל גדול, פער כזה שקשה לגשר עליו לבד.  

בשבת האחרונה היינו ביחד, ישנו באותו חדר. לא דיברנו הרבה. שתקנו המון. אולי זה ייתן לך רמז לכותבת העלומה מאחורי המילים האלו, אולי כן ואולי לא. בכל אופן, מקווה שהמילים שלי יפתחו סדק פצפון בלב האטום שלך, אולי הפעם תסכימי לשמוע, תסכימי להאמין לי. הלוואי.

אוהבת אותך אהבת נפש, מורידה בפנייך את הראש. את גדולה מהחיים!

ליאן

רוצים גם אתם לקחת חלק במדור של אתר הידברות, "המכתב שלא יישלח לעולם"? שלחו לנו את המכתב שלכם לכתובת support@htv.co.il ואולי נפרסם גם אותו.