משהו לא בסדר. אבל מה זה בדיוק? אולי הפרעת קשב?

לפרק הקודם: מה הקש"ר?!

כשמיכלי המתוקה עלתה לגן חובה, הייתי קצת מוטרדת.

בשנה האחרונה היא התחברה עם ילדה אחת, נקרא לה הילה. הילה היתה חמודה ומקסימה, לא היתה לי מילה רעה לומר עליה, חלילה. אבל מה? הקשר ביניהן נראה לי מוזר.

לאט לאט, מילדה חברותית ושמחה שמנהיגה את כל הגן, מיכלי הפכה לילדה שתלויה בחברה אחת. הציורים היו צבועים "בדיוק כמו של הילה", הביקורים אחר הצהריים היו "רק אצל הילה", ומצב הרוח שלה בסוף היום בגן היה תלוי בשאלה האם הילה שיחקה איתה היום, או לא.

גם הגננות שמו לב, וניסו להפריד ביניהן, אבל זה לא הצליח.

עד היום אין לי מושג מה בדיוק קרה שם. אני זוכרת את זה רק כי זו היתה הפעם הראשונה שמשהו לא הלך חלק עם מיכלי.

החופש הגדול שלפני גן חובה סימן את הפעם הראשונה שבה נתקלתי, ראש בקיר, עם הביורוקרטיה. עדיין לא שיערתי איזה חלק גדול יתפסו הטפסים והפניות והמיילים והטלפונים וה... את היומיום שלי. בפעם הזו זה עדיין היה פשוט: פנייה לעירייה, בבקשה לשבץ את הבת שלי בגן אחר. השיבוץ הסטנדרטי מיקם אותה שוב באותו גן כמו הילה, ואני רציתי למנוע את המפגש ביניהן. היו עוד כמה סיבות טכניות שבגללן היתה עדיפות לגן אחר, אז הגשתי בקשה.

ונעניתי בשלילה. ברגע האחרון, כמובן. אז אין ברירה, שתיהן באותו גן.

למצער, ביקשתי מהגננת להפריד ביניהן עד כמה שאפשר. הפעם זה הצליח, הן כבר לא נצמדו זו לזו. אבל אצל מיכלי, משהו השתנה.

פתאום אין לה חברות. פתאום היא עצובה, כי מעליבים אותה בגן, או שסתם לא רוצים לשחק איתה. פתאום היא מתחברת עם ילדה יום אחד – ולמחרת הן כבר לא חברות. מצבים שלא הכרתי.

ובמקביל, התחילו בעיות אחרות.

בעצם, "בעיות" היא מילה נורא גדולה. אלה לא היו בעיות, רק מין אירועים קטנים ויומיומיים שנראו לי מוזרים, או לא הגיוניים, או לא תואמי גיל. אבל לא ידעתי אפילו להניח את האצבע על מה בדיוק מפריע לי. רק דבר אחד יכולתי לראות: משהו כאן לא חלק.

השנה התקרבה לסיומה. מיכלי אמורה לעלות לכיתה א', ואין שום סיבה הגיונית לא להעלות אותה: היא כבר עברה את גיל 6, היא חכמה ומוכשרת. אין סיבה וגם אין סיכוי להשאיר אותה בגן. אבל הלב שלי לא רגוע. נזכרת באחותה הגדולה כשהיתה בשלב הזה, ורואה הבדלים, אבל שוב, לא מצליחה להגדיר אותם בצורה ברורה. רק דבר אחד ברור לי: הגדולה שלי, רחלי, היתה מוכנה לחלוטין להיכנס לבית הספר. מיכלי – לא ממש.

"לא יכול להיות"

גם הגננות שמו לב. אחת מהן אמרה משהו על אבחון קשב ועל התפתחות הילד. כולן המליצו על חוג הכנה לכיתה א' בחופש.

ההמלצות האלה מבהילות הורים לפעמים. מה פתאום אבחון? מה פתאום עזרה? הילדה כל כך מקסימה, וחכמה, ורגישה, ומיוחדת! אולי קצת לא בשלה, אבל אין לה שום בעיה!

אבל אני לא נבהלתי. להפך, שמחתי שעוד מישהו רואה את מה שאני רואה. לא כולם ראו את זה. כל המשפחה שלי היתה ממש מאוהבת בילדונת הזו, כולם נהנו לשמוע את החוכמות המתוקות שלה, את האמירות המפתיעות והמצחיקות, וכשסיפרתי למישהו שקשה לה בגן, ושאני חוששת מכיתה א', קיבלתי מכולם אותה תגובה: "לא יכול להיות".

אבל כן, יכול להיות.

חוג ההכנה לכיתה א' היה טוב מסיבה אחת: ראיתי מקרוב שבאמת קשה לה. שמשהו לא מסתדר לה, והיא לא מצליחה כמו כולן. הכנתי את עצמי לכיתה א' מורכבת יותר ממה שהכרתי קודם.

גם לכם יש קש"ר בבית? מוזמנים להגיב.