"הסידור הציל אותי במלחמה, ורק אחרי 48 שנים איתרתי את בעליו"

מלחמה היא תקופה קשה ובלתי נשכחת, אין חייל שישכח את ימי הקרבות ואת זיכרונות המלחמה. אבל במקרה של צבי פרבדה, שנלחם במלחמת יום הכיפורים, אלו לא רק זיכרונות, אלא גם סידור מיוחד מאוד שהוא מצא במהלך המלחמה, וליווה אותו במשך יותר מ-50 שנה.

הסידור שמר והציל

"תחילתו של הסיפור היא בשנת תשל"ד, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים", מספר צבי, "הייתי אז מפקד טנק במילואים, והוזעקתי עם הפלוגה שלי אל מבנה מסוים ברמת הגולן. כשנכנסנו אל תוך המבנה גילינו ספסלים ושולחנות שעליהם היה מונח אוכל חם, מה שהמחיש לנו שהיו שם אנשים שעזבו לא מזמן. על יד השולחן, לצד הצלחות, הבחנתי בסידור קטן. אמנם אני לא מגדיר את עצמי כאדם דתי, אבל הרגשתי דחף חזק לקחת את הסידור. כך הכנסתי אותו לכיס, כשחולפת בליבי המחשבה: 'הוא ישמור עליי, ואני אשמור עליו'".

צבי מציין כי מאותו רגע הוא חש שיש לו שמירה מיוחדת. "המלחמה לא הייתה קלה בכלל, נלחמנו כמו אריות ובמהלך הקרבות היו כמה פעמים בהן נקלעתי ממש לסכנת חיים – חיילים מימיני ומשמאלי נפלו, אבל אני הרגשתי שבזכות הסידור שומרים עליי מהשמיים". 

המלחמה הסתיימה. צבי שב לביתו כשהסידור אתו, ומהר מאוד הוא החליט שברצונו לחפש את בעליו של הסידור. הוא שיער שזה לא יהיה מורכב מידי, שכן השם "אברהם קורן" הופיע בעמוד הראשון של הסידור, ותחתיו נרשם "ישיבת הדרום".

"כמובן שצלצלתי למשרדי הנהלת הישיבה", מספר צבי, "אך טענו שם שלא לומד אצלם אף בחור בשם אברהם קורן. החלטתי לחפש דרך ספרי טלפונים וברשימות נוספות, אך שום דבר לא עזר. השם 'אברהם קורן' לא הופיע בשום מקום".

אפרת, אשתו של צבי, מתערבת בשלב זה בשיחה ומציינת כי היא הייתה עדה מקרוב לניסיונות הרבים של בעלה לאתר את בעל הסידור. "הסברתי לו כמה פעמים שהבעלים בוודאי התייאש ולא מחפש עוד את הסידור, אבל הוא לא רצה לשמוע. לצבי היה ממש חשוב למצוא את הבעלים, והוא לא הסכים להעביר את הסידור לגניזה או לתרום לבית כנסת. בכל ערב פסח מחדש העליתי את האפשרות שניפרד מהסידור, אך צבי לא הסכים לשמוע. כך יצא שהסידור המשיך ללוות אותנו במשך עשרות שנים, הוא אפילו עבר אתנו כמה דירות. אף פעם לא השתמשנו בו, צבי תמיד האמין שיבוא יום בו הוא ישוב לבעליו".

"תמיד הייתה לי תקווה שזה יקרה", מוסיף צבי בהתרגשות, "אני לא יודע מהיכן היו לי הכוחות האלו, אבל פעם בתקופה הייתי לוקח את הסידור ומנסה לעשות עוד שיחת טלפון ועוד אחת, כדי לאתר את הבעלים, גם הילדים שלי יכולים להעיד שהסידור ממש ליווה אותי לאורך חיי".

"האמנתי שאמצא את הבעלים"

הסידור הקטן המשיך להיות טמון במגירה בביתה של משפחת פרבדה, ובכל שנה מחדש בערב יום כיפור, היה צבי פותח את המגירה ושולף ממנה את הסידור. דפיו הפכו לצהובים, אך השם 'אברהם קורן' עדיין התנוסס בגאון. בכל שנה נחמץ ליבו של צבי מכך שהניסיונות לאתר את הבעלים אינם מעלים פרי. כך במשך ארבעים ושמונה שנים, עד שהתחולל דבר בלתי צפוי. 

היה זה לפני כשנתיים, בערב יום הולדתו ה-80 של צבי, כשהוא החליט יחד עם ילדיו להוציא ספר ביוגרפיה בו יופיעו קורות חייו. לצורך ביצוע המשימה פנה צבי לסופר בשם אהוד, והם נפגשו כמה וכמה פעמים, בהן הוא סיפר לו את סיפור חייו. בין היתר הזדמן לו גם להזכיר את קיומו של הסידור והוא ציין את המשמעות הרבה שיש לו.

"סיפרת לאהוד על הקשר המיוחד שיש לי לסידור הזה, ועל כך שאני ממש מרגיש שהוא שמר עליי במלחמה", אומר צבי, "אהוד ביקש לראות אותו, ואני כמובן שלפתי אותו מהמגרה. אהוד דפדף בסידור, ראה את השם שהופיע בעמוד הראשון ואז העלה השערה שעד אז כלל לא חשבנו עליה – אולי שם המשפחה שמופיע על הסידור הוא 'קיהן' ולא 'קורן'. כשהבטנו על האותיות, הבנו פתאום שייתכן מאוד שכך אכן נרשם שם, ואהוד הציע בו במקום להתקשר ולנסות לאתר את משפחת קיהן שאולי הסידור שייך להם".

קולו של צבי נשנק כשהוא מציין שאחרי שלושה ניסיונות כבר הגיע אהוד למקום הנכון, ולטלפון ענתה בתו של אברהם קיהן, שלמד בעבר בישיבת הדרום ונלחם במלחמת יום הכיפורים.

דרישת שלום מאבא

בשלב זה מצטרפת לשיחתנו אדל אופן, בתו של אברהם. לא היא זו שענתה לטלפון, אלא אחותה, אך לדבריה מיד לאחר השיחה יידעה אחותה את כל בני המשפחה בחדשות המרעישות: "ישנו אדם בשם צבי פרבדה שטוען שמצא את הסידור של אבא".

אדל נשמעת נרגשת מאוד כשהיא מספרת על כך: "אבא מעולם לא סיפר לנו על הסידור, אבל ידענו תמיד שהוא נלחם במלחמת יום כיפור. לצערי הוא נפטר לפני כשמונה שנים ממחלה קשה, כך שהוא לא זכה לראות את הסידור שב אליו, אבל אחיותיי ואני לא גמרנו להתרגש מכך. כל כך היה קשה לנו עם זה שאבא לא כאן, ולראות פתאום את הסידור השייך לו, עם שמו רשום עליו בכתב ידו, זה היה כמו לקבל ממנו דרישת שלום. כאילו שהוא שוב אתנו.

"ריגשה אותנו מאוד גם המחשבה על כך שצבי שמר את הסידור במשך שנים כל כך ארוכות. זה פשוט לא יאומן, במשך כל כך הרבה שנים הוא המתין וציפה לרגע שהוא ישיב את הסידור לבעליו".

ואיפה הסידור נמצא כיום?

"צבי ואפרת הם אנשים מדהימים", מדגישה אדל, "הם הזמינו אותנו לבוא להתארח אצלם כבר באותו שבוע, וכשהגענו גילינו שצבי שהוא אמן, הכין לסידור קופסה מעוצבת מעץ, וכך הוא מסר לנו את הסידור – כשהוא נתון בתוך הקופסה, כאילו היה אתרוג יקר.  

"כעת הסידור נמצא אצלי בבית, שכן אני הדתייה היחידה במשפחה ולכן רואה ערך גדול בשמירת הסידור. הוא ניצב קבוע בוויטרינה לצד נרות השבת, וילדיי כבר מתדיינים ביניהם למי אעביר את הסידור בהמשך. כולם מבינים את הערך הרב שיש לו, כי זה לא רק סידור ששמר בזמן המלחמה, אלא גם סידור שממחיש אלו אנשים טובים ומיוחדים יש בעולם".