"השנה הקשה ביותר בחיי הייתה כשחזרתי לנסוע בשבת"

המטופלות הרבות שמגיעות לקליניקה לרפואה סינית של רוזי פינקלשטיין בגבעת שמואל, מופתעות לפגוש שם נשים מכל קצוות הסקאלה הישראלית. "זה לא סתם שקהל הלקוחות שלי מגוון כל כך", היא מציינת בחיוך, "אלא הוא מעיד על כל התהליכים שעברתי בחיי, כי בעצם אין מגזר שלא הייתי משויכת אליו ושלא עברתי בו בדרך אל התשובה השלמה".

רוזי כיום בשנות ה-40 המאוחרות לחייה, אך למעשה כמעט עד גיל 34 לא ידעה מהי תפילה. "חזרתי בתשובה רק בזכות הקב"ה שהאיר לי את הדרך", היא אומרת בהתרגשות, ועוברת לספר את סיפור חייה המלא בהשגחה פרטית ובקרבת הבורא.

להיות בצד הנכון

"גדלתי כילדה בשכונת 'יד אליהו' בדרום תל אביב", מספרת רוזי, "הייתי ילדה רגישה ומאוד ערנית למה שקורה לי ומסביבי, כיום אני יודעת שיש לזה גם שם – 'היפר / אובר סנסיטיביות' או במילים מוכרות יותר – 'ויסות יתר'. "הייתה לי מודעות גבוהה מאוד להבין את מה שעובר על עצמי מבחינה גופנית רגשית ומה שעובר על הזולת, ולקרוא את הבעיות שלו. כך שמתי לב שאמא שלי סובלת מבעיה כרונית של כאבי גב  קשים מאוד. כל כך כאב לי עליה, וכבר אז החלטתי בליבי שכשאהיה גדולה ארפא אותה.

"באותם ימים התגוררנו בדרום תל אביב, בבניין בו דלתות הכניסה של הדירות היו פתוחות לאורך כל היום. זה היה מאוד אופייני לאותו אזור, ובכל יום כשחזרתי מבית הספר יכולתי לראות מה בדיוק קורה בבתי השכנים וגם להיכנס ולצאת ככל שמתחשק לי. מאוד אהבתי את סגנון החיים הזה, ובפרט התחברתי לאחת השכנות, שהייתה ממוצא עיראקי. היא דאגה לי כמו אמא, ופעמים רבות התארחתי בביתה והרגשתי כמו בת בית. אני לא יודעת להסביר איך זה קרה ובעקבות מה, אבל באחד הימים השכנה ומשפחתה הפכו להיות דתיים, ולא סתם דתיים, אלא ברמה הגבוהה ביותר, ממש חרדים.

"הדבר המעניין ביותר הוא שמאותו רגע הדלתות אף פעם לא נסגרו, ואני, בסקרנות ילדותית, הייתי מציצה שוב ושוב לתוך הבית של השכנה, מתוודעת למנהגים ולמצוות, רואה איך שהם מתפללים, שומרים שבת ומפרישים תרומות ומעשרות, וגם שומעת הרצאות על יהדות דרך קלטות. הרגשתי איך שזה מוסיף צבע חדש לחיים שלי. אמנם גם בבית שלי הייתה קצת מסורת, וראיתי מידי פעם הדלקת נרות, אבל לא הרבה יותר מכך. פתאום נפקחו לי העיניים והתחלתי להרגיש ממקום מאוד חם בלב, שגם אני רוצה להיות כזו. הייתי בת שבע בסך הכל כשניגשתי לאמא ואמרתי לה: 'יש לי שני חלומות שארצה להגשים כשאהיה גדולה – לרפא אותך ולהיות דתיה'.

"התגובה של אמא זכורה לי עד היום. היא אמרה לי בפשטות: 'אי אפשר להיות דתייה, כי בשביל להיות דתיים צריכים להיוולד ככה'. קיבלתי את התשובה והמשכתי בחיי, כשמידי פעם אני מהרהרת בכך ומתפללת תפילה חרישית בה שואלת את ריבונו של עולם – 'מתי גם אני...?'".

עם הפנים קדימה

את תחילת תהליך החזרה בתשובה הרשמי שלה חוותה רוזי כשהייתה בערך בת 34, ואז גילתה בתיבת הדואר חוברת שעל הכריכה שלה מופיע הכיתוב 'דבר מלכות'. "מיד כשפתחתי אותה הבנתי שמדובר בחוברת שקשורה לחסידות, הופיעו שם מאמרים בכתב קטן והוזכר שם שמו של הרבי מליובאוויטש.

"למרות שהפעולה הראשונה שרציתי לעשות עם החוברת הייתה להשליך אותה לפח, כפי שעושים עם כל חומר שמגיע בדואר ולא ממש מעניין, ברגע האחרון החלטתי להשאיר אותה אצלי. לקחתי אותה הביתה וניסיתי לקרוא, אבל לא הבנתי אפילו מילה אחת. בסופו של דבר הכנסתי אותה לתוך הארון, שם היא אוחסנה במשך שנים, כאשר מידי פעם בתשעה באב או בצום אחר, הייתי מוציאה אותה ומנסה להתפלל ממנה, מבלי להבין איך לעשות זאת. כי מעולם לא לימדו אותי להתפלל, לא בתיכון ובטח שלא בבית הספר היסודי. כיום אני מבינה שרציתי קשר עם הקב"ה, ובמשך עשרות שנים הסתובבתי עם התחושה הזו, כאשר החוברת הייתה כמו נקודת מפלט שאני מנסה להיעזר בה ביצירת הקשר עם הבורא".

מאז שהחוברת נכנסה לביתה עברו להן שנים נוספות. רוזי בינתיים התחילה לימודי רפואה סינית שנמשכו ארבע שנים, ויחד עם זה גם למדה במכון אדלר חינוך הורים ופסיכולוגיה. "כמובן שלמדתי פסיכולוגיה רגילה, לא על דרך היהדות, וזה גרם לי לתחושה מאוד לא נוחה", היא מספרת, "הרגשתי שהלימוד הזה מרחיק אותי מהפנימיות והתכלית שלי, ובדיוק להיפך – רציתי להתקרב אל בורא עולם ותכלית הבריאה. אחד הדברים שמלמדת הפסיכולוגיה הגויית הוא ליצור 'מרחק בריא' מההורים שהם הגזע שלנו ולפתח את הישות העצמית שלנו, זה יצר אצלי קונפליקט כל כך גדול, כי גדלתי בבית עם הורים מדהימים שאמנם לא שמרו מצוות, אבל תמיד חינכו אותי לנתינה וחסד כמה שיותר. לא הצלחתי להבין למה הפסיכולוגיה מלמדת אותנו לעזוב את מה שחונכנו. רק בגיל מבוגר יותר הבנתי שיש גם פסיכולוגיה על פי היהדות והחסידות, שיש לה עקרונות שונים. היום אני שמחה לחנך את ילדיי להיות מחוברים לערכים של ההורים, ליהדות ולא להתנתק מהגזע הטוב, השורשי והחזק. גם אם נראה לנו שהגזע לא ממש טוב, אז במקום לראות את הפגמים שיש בו, ננסה למצוא את הטוב".

שליחות בתוך הקליניקה

"ככל שחלף הזמן מצאתי את עצמי מתקרבת יותר ויותר ליהדות", ממשיכה רוזי. "אין רגע שאני יכולה להצביע עליו ולומר שבו התרחש המהפך, אבל הייתי כל הזמן בתהליך של התקדמות. המכרים שלי קראו לי באותם ימים 'הרבנית' ובפנים הייתי כבר ממש דוסית, אך כלפי חוץ המשכתי להתלבש כרגיל, בג'ינס, בחולצה קצרה ושיער פזור. בינתיים התחתנתי עם בעלי, התגוררנו בגבעתיים והיינו חלק מהקהילה הדתית-לאומית במקום, אבל שום דבר לא היה פשוט. אמנם הגדרנו את עצמנו כדתיים, אבל שמירת השבת הייתה קשה מאוד. בשלב מסוים, אחרי כמה שנים בהן לא נסענו בשבת, הרגשתי שאני נחנקת, היו לי שתי ילדות קטנות ולא ידעתי מה לעשות איתן במשך שבת שלמה בבית. באחד הימים החלטנו בעלי ואני שאנחנו חוזרים לנסוע בשבת, וכך נהגנו לצערי במשך שנה.

"אני חייבת לציין שזו הייתה השנה הכי קשה עבורי, כי אחרי שבמשך כמה שנים התרגלנו לשמור שבת באופן חלקי, היה ממש קשה להגיע לקניונים ולמרכזי קניות ולראות אנשים שמסתובבים בהם כאילו שזה יום רגיל. בסופו של דבר לא עמדתי בזה, היה לי ממש קשה להכיל את המצב החדש, וכך חזרנו לשמור שבת, והפעם ממקום שלם ואפילו יותר מתקדם – עם פלטה ומיחם, וכל החומרות שצריך".

באותם ימים ילדה רוזי את בנה השלישי, ולאחר כעשור הם התקרבו מאוד לחסידות חב"ד. "באחד הימים השתתפתי בשיעור תניא שבסיומו הציעו לי ללמוד מתוך חוברת 'דבר מלכות'", היא מספרת, "להפתעתי גיליתי שזו בדיוק החוברת שהייתה לי בבית. הרגשתי שזו ממש סגירת מעגל".

מאז המשיך התהליך להתקדם באופן מואץ ביותר. רוזי ובעלה התחזקו מיום ליום, וכיום היא בעצמה מעבירה שיעורי חסידות באופן קבוע בשבתות לנשים בשכונה.  

"זכינו לכך שהבית שלנו מתנהל בקדושה ובטהרה", היא אומרת, "לפני כל דבר אחר שאני עושה בחיים, אני אמא לילדים שלי ומשתדלת להעניק למשפחה הפרטית שלי כל מה שאני יכולה. במקביל אני עוסקת בדיקור סיני וברפלקסולוגיה, מטפלת בנשים ונערות, עם התמחות מיוחדת לפוריות וטיפולי הפריה חוץ גופיים ובריאות האישה. אני מרגישה שזו שליחות, להקל על כאבים ולעודד תהליכים בגוף. מתוקף תפקידי גם מזדמן לי לשוחח לא מעט עם נשים שמגיעות אליי, ואני מרגישה שיש לי יכולת להבין ולהכיל אותן, דווקא מתוך כך שעברתי בחיים כל כך הרבה מצבים. אני יכולה להבין כל אחת ממש בכל מצב".

ואי אפשר שלא לשאול מה עם אמא שלך, הצלחת להגשים את החלום ולרפא אותה?

"לאמא שלי יש בעיה כרונית קשה, אבל עד היום היא אומרת שכשאני נוגעת בה היא מרגישה יותר טוב, בשעת הצורך היא גם פונה למומחים אחרים, ובכל פעם מחדש אני שמחה לשמוע שטוב לה יותר. הלוואי שאזכה להמשיך להיות שליחה טובה, לאמא, למטופלות שלי ולכל עם ישראל".