זוגיות ושלום בית
"אני רוצה להמשיך לבחור באשתי, בכל יום מחדש"
אנחנו כבר לא נהפוך מדיינים בבית הדין לחברי סנאט בארה"ב או לפעלולני קרקס. החיים שלנו כבר קיבלו גוון וצורה, ואנחנו לא יכולים לקחת החלטות שלנו אחורה. אבל ערן עדיין רוצה לבחור
- פינחס הירש
- פורסם כ"ז כסלו התשפ"ג |עודכן
(צילום: shutterstock)
חופש הבחירה הוא לא רק יסוד דמוקרטי. הוא הבסיס לחיי בן אנוש.
אדם באשר הוא אדם, זקוק לתחושת שליטה בחייו. הוא זה שיחליט מה לעשות ומתי, הוא זה שיכול לבחור.
אפילו אסירים בכלא יכולים להחליט. אמנם הם לא שולטים על המיקום שלהם או על שעות הארוחות או היציאה לטיול בחצר הכלא, אבל הם מחליטים על מה לחשוב, איך להתייחס לחבריהם, וכיצד להתנהג.
בעצם הכניסה למוסד חיי הנישואין, מוותרים החתן והכלה על חלק נכבד מעצמאותם. מעתה ואילך, הם תלויים באדם נוסף שיהווה שותף פעיל בכל החלטה חשובה ולא חשובה בחייהם. הרבה בדיחות נאמרו על שלילת החופש הזו.
אבל ישנו אלמנט נוסף של איבוד שליטה בחיים, שעליו נתתי את דעתי באחת השיחות שלי עם ערן ונאוה.
"לא מעניין אותה מה אני חושב", התלונן ערן. "היא עושה מה שבא לה". כבר דמיינתי במילים אלו כל מיני דרכים יצירתיות שלה לקבל החלטות על חייו ולהתנגח בו.
להפתעתי, כל תלונותיו היו מרוכזות בהתנהגות שלה שלא קשורה אליו בכלל! איך היא מדברת עם חברות שלה (סלנגים רחוביים), מה היא עושה בשעות הפנאי (לא מתפללת ואומרת תהילים), מה היא אוכלת (משמין...), ועוד ועוד...
נאוה לא מצליחה להבין למה ואיך זה קשור אליו, ו"שישחרר אותה כבר", ויתעסק בעצמו ולא בה.
לכאורה, היא צודקת. צודקת מאוד! זה שהתחתנת עם מישהי, לא אומר שהיא הילדה שלך בת השלוש, ואין לך שום זכות לחנך אותה או לחשוב שהיא "שייכת" לך. זה אפילו מקומם.
אבל אז חשבתי איך אני יכול לעזור לו, במקום לחנך אותו, מה שכמובן לא יצליח, וייפול על אזנים ערלות.
הדבר הראשון כשניגשים לעזור למישהו, הוא להבין מה כואב לו.
"תגיד, ערן", פניתי אליו, "למה מפריעה לך כל כך ההתנהגות שלה? הרי היא לא עושה שום דבר שקשור אליך, ולא פוגעת בזכויות שלך או בחיים האישיים שלך? למה אם היא מדברת בסלנג אתה מתפוצץ?", שאלתי בכנות.
כאן ישנן כמה אופציות לתשובה. החל מ: "ככה", עובר ב: "כשאני מבקש שהיא תפסיק והיא ממשיכה, זה כבר הופך להיות נגדי", וכלה ב: "קשה לי לאהוב אישה שמתנהגת בצורה כזו. ואני רוצה לאהוב את אשתי".
אבל ערן הפתיע. הוא חשב לפני שהוא הפתיע. חשב הרבה. בערך ארבעים שניות... הוא לא היה מוכן לשאלה, וכששואלים את ערן שאלה הוא מקשיב ברצינות, ולא שולף תשובה נגחנית מהמותן.
"אני מרגיש שהיא שוללת ממני את זכות הבחירה", הוא אמר. בהתחלה לא הבנתי, אבל הוא המשיך: "כל חיי היתה לי זכות לבחור עם מי לחיות ושל מי להיות חבר. כשמישהו התנהג לא לרוחי, יכולתי להתרחק ממנו, ובזה היה מסתיים העניין. עם נאוה אני לא יכול לעשות את זה. אני קשור אליה מידי ואוהב אותה. לא משנה מה שהיא תעשה, היא יודעת שאני לא אעזוב אותה". ערן עושה הפוגה, ונאוה מתרגשת. "אז לפחות שתהיה לי הזכות ל...", ערן נתקע. הוא לא יודע להגדיר. מה הוא יאמר עכשיו? "הזכות לשלוט בחייה של נאוה? לומר לה מה לעשות"? זה לא נשמע טוב, וזה גם לא מה שהוא מתכוון לומר.
"להתחבר לבחירה שלך לפני שהתחתנת?", אני מנסה לעזור לו. "לא" הוא מתקן אותי. "לבחור כל יום מחדש לחיות עם אשתי".
ערן אמר כאן משהו עמוק מאוד. אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו לא בוחרים. נכנסנו אי שם לאיזשהו מסלול בחיים, אם זו עבודה, נישואין, ילדים, וכעת המסלול רץ מעצמו. אנחנו אפילו לא רצים עליו בעצמנו. הוא זה שרץ, ואנחנו רק מנסים לנווט מעט בין המכשולים שלו. אנחנו כבר לא יכולים להתגרש בגלל המון מגבלות, רגשיות וטכניות, אנחנו כבר לא נהפוך מדיינים בבית הדין לחברי סנאט בארה"ב או לפעלולני קרקס, אף על פי שרצינו את זה מאד פעם. החיים שלנו כבר קיבלו גוון וצורה, ואנחנו לא יכולים לקחת החלטות שלנו אחורה.
אבל ערן עדיין רוצה לבחור. לבחור את היומיום. לבחור את התחושות ואת הרגשות שלו. ואם הוא נמצא במערכת נישואין שהוא "לעולם לא יעזוב", או כך לפחות הוא מרגיש, הוא עדיין רוצה להרגיש שהוא בוחר כל יום מחדש לאהוב ולהתחבר לנישואין הללו, ובעיקר לאשה שעומדת מולו.
ההתנהגות האישית שלה, הגם שאיננה דורכת עליו במודע, היא תזכורת כואבת שאין לו בחירה. אין לו חופש. הוא כבול כאן עד סוף ימיו.
וכאן ישנן שתי גישות כיצד להתייחס למצוקתו של ערן.
האחת: להוכיח לו ולהסביר כיצד הוא עצמו בוחר כל יום להישאר למרות ולמרות, ויש לו בחירה בכל מעשה הכי קטן בחייו, ולהביא דוגמאות קיצוניות של אנשים שעשו מהפיכות בחייהם גם בגיל שמונים, ולהסביר לו בעצם שהתחושה שלו מוטעית ביסודה.
אבל בחרתי לא להתנגח. בדיעבד בחרתי כך, כי הזדהיתי. ישנם המון תחומים בחיי בהם אני מרגיש חסר שליטה או בחירה. תאמרו על זה מה שאתם רוצים, ערן יבין אותי. אז בחרתי בדרך השניה.
הדרך השניה אומרת בעצם: אם אתה מחפש משהו ולא מוצא את התשובה לחיפוש שלך באדם שאצלו אתה מחפש את התשובה, תנסה לבדוק האם אתה מסוגל בעצמך לתת את התשובה.
"בוא ננסה להניח לנאוה", אמרתי לו. "הרי גם אם היום היא תתנהג כפי שהיית רוצה שאשתך תתנהג, ואתה תתמלא בתחושה שהנה, אתה עדיין בוחר גם היום לאהוב ולהישאר, הרי מחר היא תעשה משהו שלא לרוחך, ושוב תתמלא בתחושה הזו שאתה כבול". הוא הנהן. "תנסה לחשוב, האם אתה מסוגל לבחור את המצב כפי שהוא. להתחבר לכך שהאישה שמולך היא אדם שונה ונפרד, ויש לה דרך שונה משלך בראיית המציאות ופרשנות של קודים חברתיים, היא מתנהגת וחושבת בצורה שאתה לא היית מעלה על דעתך. האם אתה מוכן לבחור להישאר ולהתחבר לאשה הזו?".
ערן לימד אותי שיעור מעשי בלימודי התיאוריה שעברתי.
אנחנו לא בוחרים את המציאות. גם אם נתאמץ מאוד, המציאות שלנו תלויה ברובה באנשים סביבנו שלא בדיוק פועלים לפי הרגשתנו. אבל אנחנו בוחרים בכל יום מחדש אם לאהוב את המציאות הזו. כיצד להתייחס אליה ולהתמודד איתה.
האם לכבד את השונה והלא מקובל עלי, או לנסות לכפות את הזולת למלא את פקודות המוח שהמציאות שלי מייצרת. האם לראות את הסביבה כאויב התחושה הטובה שלי, או לראות את השוני כמתנה עבורי להתפתח ולראות דברים שעד היום לא ראיתי.
וכן, האם לחנך את ערן ולכפות עליו את צורת המחשבה וההתנהגות שעל פיה "בעל 'אמור' להיות ולהתנהג", או לקבל אותו כפי שהוא וללמוד משהו על עצמי.
רק בשביל להשלים לכם את הסיפור, נאוה אמרה לערן שזו הפעם הראשונה שהיא מבינה אותו, והיא הבטיחה להזכיר לו שהיא לא באה נגדו, ושהוא זה שבוחר כל יום מחדש לקבל אותה כפי שהיא.
אני חושב שזו היתה גישה טובה.
מה אתם אומרים?
פינחס הירש הוא יועץ זוגי M.F.C.