"מימיני ומשמאלי נופלים פגזים, אבל אני מסרב לעזוב"

"אני שוכב על יד הקומנדקר - מאחוריי חלקי חילוף על גבי משאיות, מימיני ומשמאלי נופלים פגזים, ואני שקוע בתיקון הגלגלים של טנק שרמן, מנסה להחזיר אותו לפעולה", כשעמנואל עמיבר מתאר את מה שעבר עליו במלחמת ששת הימים הוא בעצמו מתקשה להאמין לגודל הסיכון בו היה נתון.

למרות זאת הוא לרגע לא חושב שעשה משהו גדול. "לא עשיתי שום דבר מיוחד, בסך הכל ביצעתי מה שמוטל עליי", הוא מסביר. לא מנסה להצטנע, אלא מתכוון לכל מילה. הוא באמת לא מבין מה מיוחד באופן בו הוא נהג בעת בה נקרא לחלץ טנק עם חיילים משטח האויב.

אבל כשהוא שב יותר מ-50 שנה לאחור ונזכר בפרטי האירוע, הוא מצטמרר. "אין לי שום הסבר למה שחווינו באותו ערב, זה היה נס גדול מהתחלה ועד הסוף. באמת זכינו לראות ניסים".

מלחמה בלי מפות

בערב המלחמה, כשגויס עמנואל למשימה, היה ברור לו שהוא וחבריו לפלוגה יילחמו בגזרת הצפון. "אני זוכר את עצמנו לפני המלחמה כשאנו מבצעים הכנות בין אקליפטוסים, באזור חמת גדר", הוא מסביר, "ההשכלה הצבאית שלי הייתה מכונאות טנקים והייתי עסוק עם חברים בתיקון בעיה של טנק באזור הצפון. אלא שברגע האחרון הודיעו לנו אלוף הפיקוד והמח"ט שלנו על שינוי משימה, ואמרו שנילחם בסופו של דבר בכיוון מרחב ג'נין. ברגע אחד השתנו התוכניות ודהרנו במלוא הכוח לכיוון ג'נין, כשהמטרה היא לתפוס את הירדנים מאחור. רק בעיה קטנה הייתה לנו – מכיוון שמדובר בשטח אויב, לא הכרנו בכלל את המקום בו אנו נלחמים, ואף יותר מזה – לא היו לנו אפילו מפות".

איך אפשר להילחם בכזה אופן?

"באמת שאין לי תשובה, אבל דבר אחד אני יודע – המשימה הראשונה שניתנה לי ממפקד הפלוגה הייתה להיכנס אל תוך הוואדי ולהגיע לטנק שרמן שיש בו תקלה, ואף חמור מכך – יש חיילים שנתקעו בו, ומצויים בסכנת חיים. האמת היא שזו הייתה המלחמה הראשונה בה נלחמתי וההתרגשות הייתה גדולה מאוד. רציתי לעשות את המוטל עליי – הבנתי מה זו תקלה, הבנתי גם מה זה חיילים תקועים, אבל לא הצלחתי להבין איך אני יכול לנסוע לשם ללא מפות. אבל המפקד הראה לי את הכיוון והסביר: 'סע ישר עד שתראה את הטנק'. כך יצאתי לדרך, לא לפני שארגנתי משאית עם חומרי החילוף שנדרשו בשביל הטנק, ועוד כמה חיילים שנסעו אחריי. התקדמנו כולנו במשך כמה דקות, כשאני מידי פעם שואל את המפקד מה הכיוון והוא מרעים בקולו: 'תמשיך עד שתראה את הטנק'.

"כל הזמן ראינו פגזים מתנפצים, אך בשלב מסוים הגענו לעיקול שבו בדיוק הם התנפצו, והבנתי שנקלענו לשטח אש. מאותו רגע פעלתי ממש על אוטומט. הודעתי לחיילים שמאחוריי: 'אני הולך כעת בראש הכוח ואתם ממתינים מאחור, רק אם אתם רואים שלא נפגעתי אתם ממשיכים הלאה'. כך המשכתי לבדי, ומכיוון ששמתי לב שהפגזים נופלים אחת לכמה שניות, המתנתי בסבלנות, ומיד אחרי שהייתה נפילה גדולה ניצלתי את ההזדמנות והתקדמתי הלאה".

ואז זה קרה: מיד אחרי העיקול הוא הבחין סוף-סוף במה שחיפש – הטנק התקוע. כבר מבדיקה ראשונה של המצב ניתן היה להבין שהשרשרת ירדה מהגלגלים ונתקעה בין גוף הטנק למתלים, מה שמצריך תיקון מורכב עם לא מעט מכשירים.

ואז נוצר מחזה הזוי: "אני שוכב על יד הטנק", מתאר עמנואל, "מימיני ומשמאלי נופלים פגזים, ואני מנסה בכוח לחתוך את השרשרת ולהרכיב אותה בחזרה חוליה לחוליה. בינתיים הצטרפו אליי חבריי ויחד ביצענו את העבודה. לא זכור לי אף פעם שהצלחתי לתקן טנק במהירות כה גדולה, אבל גם לא זכור לי אף פעם שעשיתי כזו פעולה כשאני נתון בסיכון כל כך גדול. עד היום אין לי שום הסבר לכך שהפגזים נפלו בזה אחר זה, ולנו לא קרה כלום. פשוט כלום. זה היה נס משמיים".

להציל את החיילים

תוך כדי תיקון התקלה שמע עמנואל את הטנקיסט של הטנק והמקלען שלו צועקים: "מתקרבים אלינו חיילים!" "מכיוון שהיינו רחוקים לא הצלחנו לזהות אם הם מכוחותינו או מכוחות האויב", הוא מספר, "אך כשהם התקרבו כבר ראינו שהם עם מדי צה"ל, אחד מהם מחזיק פצוע שמדדה אחריו. כששאלנו מיהם הם השיבו שהם שייכים לפגות ההנדסה של החטיבה. מהר מאוד גיליתי שהם מיובשים, כי היה יום חם מאוד. נתנו להם לשתות ואז שמתי לב שיש יותר מפצוע אחד, והאמת היא שכולם היו מפויחים ושרופים, ואפילו לא היה לנו חובש שיכול לטפל בהם. פתאום הכתה בי ההבנה שאנחנו חייבים לעזוב באופן בהול, כי זה לא רק הטנק, אלא גם הפצועים.

"אני זוכר את עצמי מדבר בקשר ישירות עם המח"ט ומעדכן שיש צורך באמבולנס לפינוי הפצועים, מבלי שאני יודע אפילו להגיד לו איפה אנחנו נמצאים. בתוך כך אני מנסה לסיים את תיקון התקלה, כשאני מבהיר לחיילים וכן למפקד הטנק: 'אנחנו ממשיכים לעבוד, הטנק עוד יצא מפה', ובסופו של דבר זה באמת מה שהיה. לעולם לא אשכח את הרגע המרגש כל כך, כשמפקד הטנק  מסמן לי 'הצלחנו' ממקומו בצריח".

עמנואל עמיבר ממלחמת ששת הימים

וכעת בכנות, איך זה שלא פחדת?

"בוודאי שפחדתי. אבל הבנתי שהפעם זה לא תרגיל, אלא מלחמה על אמת בפעם הראשונה בחיי. הייתי חדור מטרה עד הסוף, אבל אני לא חושב שעשיתי משהו שמישהו אחר לא היה עושה. זו גם הסיבה שכל כך התפלאתי לאחר מכן כשהחליטו לאחר כמה חודשים להעניק לי 'עיטור מופת' על מה שארע במלחמה. הרי זה בדיוק מה שמוטל עלינו בזמן מלחמה – לבצע פקודות ולדאוג לאחים שלנו".

הוא עוצר לרגע, ואז מוסיף: "דבר אחד אני יכול להגיד, וזה מה שאני מספר שוב ושוב לילדיי ונכדיי: כשאתה נמצא תחת אש, מימינך ומשמאלך נופלים פגזים ואף אחד ממך ומהצוות שלך לא נפגע, אתה מתחיל להבין שבאמת יש ניסים בעולם. כיום אין לי ספק בכך שהמלחמה הזו הייתה כל-כולה נס אחד גדול".