סיון רהב מאיר: לא כולנו יכולים להיות מסי, אבל כולנו יכולים להיות שחקנים

פגשתי מישהו שהדליק השבוע נרות חנוכה לראשונה. הוא הדליק חנוכייה בגן הילדים כמובן, אבל עברו מאז הרבה שנים. הוא החליט שהשנה, בדירה השכורה שבה הוא גר, תדלק חנוכייה.

בהתרגשות רבה הוא קרא מראש את הברכות שמברכים לפני ההדלקה. לרוב הקוראים הטקסט כנראה כבר מוכר, אבל אולי כדאי שכולנו נעבור עליו שוב:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה" – הדלקת הנרות היא מצווה. לא רק מנהג חביב, לא רק פולקלור עממי. זה לא כמו סופגנייה או סביבון, זו מצווה שמברכים עליה.

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה" – מתוך הדלקת הנר, אנחנו נזכרים בניסי החנוכה שנעשו בימים ההם, וגם בניסים של הזמן הזה. זו הזדמנות לחשוב אילו ניסים נעשים לנו בזמן הזה, ולהודות.

ורק בנר הראשון של חנוכה, ברכה מיוחדת: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹוקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה" – זה לא מובן מאליו לזכות לעוד שנת חיים, ולזכות – כאלפיים שנה אחרי ניצחון החשמונאים על היוונים – להמשיך להדליק את האור הקטן שלנו בעולם.

איחלתי לעצמי ולכולנו להתרגש מההדלקה הערב כמוהו. חנוכה שמח!

להיות שחקן

המונדיאל הזכיר לי את הסיפור היפה הבא: ילד יהודי הגיע פעם לחדרו של הרבי מלובביץ', לפני בר המצווה שלו, כדי לקבל ברכה. הילד סיפר שהוא בא לניו יורק לא רק כדי לפגוש את הרבי, אלא גם כדי ללכת למשחק של קבוצת הספורט שהוא אוהד. הוא הולך לצפות מחר לראשונה במשחק שלהם באצטדיון, והוא מבקש שהרבי יברך גם את הקבוצה. הרבי חייך, ואמר לילד:"בספורט אתה יכול להיות אוהד, מעריץ, צופה, אבל בחיים האמיתיים – אל תהיה צופה, תהיה שחקן. אוהד יכול לעזוב את המשחק באמצע, הוא יכול להחליט שהוא אוהד קבוצה אחרת, והוא יכול לישון עד מאוחר בבוקר של משחק חשוב.

שחקן, לעומת זאת, לוקח אחריות. הוא מתאמן, משקיע, נשאר עד לרגע האחרון.

אתה הופך עכשיו ליהודי בוגר, לנער אחראי. ביום בר המצווה אתה הופך לשחקן בקבוצה ושמה עם ישראל. אתה משפיע על התוצאה. בדברים החשובים בחיים אתה לא צריך להיות צופה פסיבי שמתבונן מהצד, אלא שחקן אקטיבי. מזל טוב".

לא כולנו יכולים להיות מסי, אבל כולנו יכולים להיות שחקנים.

היסטוריה בגרמניה

מיליונים מכירים את התמונה המפורסמת הזו, של החנוכייה שמונחת ליד החלון בעיר קיל בגרמניה, כשבחוץ מתנוסס דגל עם צלב קרס. אבל הלילה נכתב פרק נוסף בהיסטוריה של החנוכייה הזו. נאווה גילה פנתה אלי וסיפרה כך:"אני הנכדה של הרב עקיבא-ברוך ורחל פוזנר. זו הייתה החנוכייה שלהם. החנוכייה עלתה איתם לארץ, הפכה לסמל, והמשפחה שלנו השאילה אותה ל'יד ושם'. בכל שנה בחנוכה אנחנו מוציאים אותה ומדליקים בה נרות, והשנה קיבלנו הזמנה יוצאת דופן: להגיע לעיר קיל, ולהדליק את החנוכייה עם נשיא גרמניה.

"לא דרכנו מעולם על אדמת גרמניה, אבל התלבטנו והחלטנו שזה חשוב, שזה מסר חינוכי לעולם כולו. סיימנו כעת את הטקס המרגש, ואנחנו עוד לא קולטים את גודל המעמד.

"בתמונה המצורפת רואים את אחי, יהודה מנסבך, מדליק את החנוכייה של סבא וסבתא, כשלידו עומדים נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר ורעייתו. הנשיא הגרמני אמר בטקס שאחרי הפשעים "נגד האנושות שנעשו על האדמה הזו, הוא מודה על הזכות לארח צאצאים של ניצולי שואה, ולהדליק אור נגד אנטישמיות.

"העיר קיל מלאה בתמונות של החנוכייה, וכולם פה מתרגשים מכך שהיא חזרה לעיר. אנחנו מתראיינים מכאן ל'ניו יורק טיימס', ל'גרדיאן' ועוד, ומרגישים שהסיפור הזה גדול מאיתנו.

"בשנת 1931 סבתא שלי כתבה בכתב ידה על התמונה המפורסמת כך:' הדגל אומר: יהודה, תמותי. הנר עונה: יהודה לעולם תשב'. הדגל נכשל והובס, והאור של הנר אכן ממשיך. סבתא צדקה".

מה אומרים בהדלקת נרות?

"אני אמורה לדבר מול כולם בעבודה בטקס לחנוכה, ואין לי מה להגיד", כתבה לי השבוע חברה. הנה כמה רעיונות שכתבתי לה בחזרה:

• בחנוכה מציינים את העובדה שהחשמונאים מרדו נגד היוונים, וניצחו. היוונים לא ניסו להרוג אותנו, הם "רק" גזרו עלינו גזירות בתחום הערכי. הם הרשו לנו לחיות, אבל לא הרשו לנו לחיות כיהודים. מהם הקווים האדומים שלנו היום? איפה אנחנו אומרים "לא" לעולם, ומוכנים למרוד במוסכמות מקובלות?
• יש מנהג לא לעשות מלאכה בזמן הדלקת הנרות. כן, לשים בצד את הסלולרי. להפסיק לנהל את העולם. להסתכל במי שסביבנו, לדבר, לאכול, לשחק, לשיר, להתפלל, לצחוק, להודות על האור שבחיינו. זה אתגר מדהים לימי החנוכה: לנסות, באמצע יום עבודה ופעילות, ליצור אי של שקט. האם אנחנו מסוגלים?
• את ליל הסדר חוגגים בבום. גם את יום כיפור. חנוכה הוא חג הדרגתי. כל יום מוסיפים עוד קצת אור, ועוד טיפה. זו לא סתם הוראה טכנית, זו גישה לחיים. חכמינו קוראים לשיטה הזו "מוסיף והולך". איפה בחיים אנחנו מוסיפים והולכים? אילו תהליכים טובים של הוספת אור עוברים עלינו, כיחידים וכאומה?

אבל בסוף כתבתי לה, שלא חייבים לדבר כל כך הרבה. יש משפט חסידי עתיק שאומר: "יש להקשיב למה שנרות החנוכה מספרים לנו". אפשר פשוט לשתוק, להביט בשלהבות, ולהקשיב למה שהן מספרות.

והעיקר – חנוכה שמח!

להיות מצליח

"אין לי ספק שתהיו אנשים מצליחים", אמרתי למאות התלמידים בתיכון "פריש" בניו ג'רזי לפני כמה ימים. "אתם לומדים בתיכון יהודי פרטי ויקר, עם בוגרים מפורסמים בכל רחבי ארצות הברית. הציונים כאן בבחינות הבגרות הם מעולים, ואתם תלכו לקולג'ים הכי טובים שיש. מי מכם זוכר איפה בתורה כתוב 'איש מצליח'?".

לא מעט תלמידים זכרו. אנחנו הרי קוראים עכשיו בתורה על יוסף הצדיק, שמצטיין בכל תפקיד במצרים: "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ".

אבל הפסוק הבא מסביר את סוד ההצלחה שלו: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִיתּוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה - ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".

זוהי כבר הגדרה חדשה ומהפכנית של הצלחה: יוסף לא מצליח רק כלכלית ומקצועית. הוא מצליח כי הבוס שלו רואה שה' איתו. הוא מצליח כי הוא מביא איתו לעבודה את הערכים שלו, כי בכל מקום רואים מה האמונה שלו. כל מי שפוגש אותו – בעצם פוגש דרכו את אלוקים.

זה מבחן לא רק אצל תיכוניסטים בניו ג'רזי, אלא אצל כל אחד מאיתנו. האיש המצליח הראשון בתורה מלמד אותנו לשאול: עד כמה ההצלחה שלנו מחוברת לערכים שלנו, ונובעת מתוכם?

שנהיה אנשים מצליחים, באמת.