סיון רהב מאיר: מה שקרה ביום שנתניהו אמר "עלה בידי"

1. נתניהו זכה לומר את צמד המילים "עלה בידי" לנשיא הרצוג ביום רביעי לקראת חצות. ועכשיו, מה עוד צריך לעלות בידו? במה הוא ייבחן, ואולי חשוב מכך – במה הוא לא ייבחן?

ביום שבו נתניהו והרצוג שוחחו בטלפון, קמו בנצרת ליום של אבל על פיראס הייב ובנו פארס בן השנתיים, שנורו למוות בגלל סכסוך בין עבריינים. תשומת הלב הציבורית התעוררה השבוע רק בגלל פארס הקטן. הרי גם בשבוע שקדם לכך נורה למוות בנצרת גבר בן 33, וגבר נוסף בן 44 נפצע באורח בינוני, אבל לזה כבר כנראה התרגלנו, למרבה הזוועה. האם יעלה בידם להביא שקט לחברה הערבית-ישראלית? יש קונצנזוס מוחלט לטיפול שורש בסוגיה.

ביום שבו המתינו לצמד המילים "עלה בידי" התעורר החקלאי אמיר דומן במושב אחיהוד ליד כרמיאל להתמודד עם נזקי ההצתה הגדולה במשק שלו. זה בדיוק הסיפור של בני גיטה ממושב רוויה שבעמק יזרעאל, שהמתבן שלו נשרף שבוע קודם. אלה הם נזקים של מאות אלפי שקלים, אבל אלה גם נזקים לקשר של כולנו לקרקע, לחקלאות, לשמירת חוק, לאתוסים הכי בסיסיים. המטרה של הגורמים העבריינים היא להתיש את החקלאים ולגרום להם להרים ידיים. האם יעלה בידם, או שיעלה ביד המדינה למשול, להעניש, לאכוף? ושוב, התמיכה הציבורית היא חוצת מגזרים. הנושא בוער וקריטי. האם תבוצע עבודה רצינית?

זה נכון ברהט ובמאה שערים, בבאר שבע ובלוד, בכבישים ובבתי הספר התיכוניים שגם בהם מתרבים לאחרונה אירועי אלימות. קדימה.

ובמקביל, האם יעלה בידו של נתניהו להפסיק את הפטפטת? מאז הבחירות אנחנו קמים כל בוקר להצהרות פומביות של חברי ממשלתו העתידית. כמה הבטחות, כמה. התחושה היא שחלקם – בעיקר הטירונים – לא מפסיקים להתראיין, לדבר, להכריז, כאילו מערכת הבחירות לא נגמרה. לא ברור מה הטעם להפחיד את הצד השני בהצהרות לוחמניות חסרות כיסוי וסיכוי, ולפעמים גם חסרות היגיון וטאקט. לא ברור אם הם מבינים שעליהם לעבור למצב ביצוע, ואם הם יודעים איך.

הנה יעד צנוע, לשם התחלה: שלושה ימים רצופים בלי כותרת ראשית של איתמר בן גביר. השאלה היא לא רק אם יעלה בידו, אלא אם יעלה ביד התקשורת להתאפק.

2. לא עלה בידי. לא הצלחתי לעמוד בגל ההצעות והפניות ששטף לי את הסלולרי לכבוד חנוכה. מאות הצעות לסיקור אירועים חיוביים וחינוכיים ומאירים, וחנוכה עוד לא נגמר. כל הצעה בפני עצמה נראית קטנטנה ושולית, מסוג האייטמים הקלילים שסוגרים בחיוך תוכניות רציניות: מסיבת חנוכה חגיגית במוסד לבעלי מוגבלויות, הדלקת נרות עם חיילים בודדים, מתנדבים שבאים לנגן בבית אבות, נערים שיוצאים לחלק למאבטחים ולשוטרים סופגניות. תנועות נוער, קיבוצים, בתי ספר, ישיבות, עיריות, מתנ"סים, זה נראה שכל אחד יצא לחפש את מי לשמח ואיפה אפשר להאיר. נדמה לי שבחנוכה תשפ"ג חלה עליית מדרגה בנושא, אולי כתגובת נגד לניסיונות לצייר אותנו כמפולגים ונחלשים.

הגעתי ביום שלישי השבוע לביקור חולים בפנימית ב' באיכילוב. הבאתי איתי בתיק חנוכייה קטנה, נרות ומצית לקרובת המשפחה שביקרתי, למקרה שתפספס את המצווה, אבל היא צחקה עלי. לא פחות מארבע קבוצות של ארגוני חסד נכנסו למחלקה ביומיים שבהם היא שהתה שם. "מעולם לא הדלקתי נרות חנוכה כל כך הרבה פעמים", אמרה.

אז מה אפשר לענות לגן ילדים שיוצא לחלק ציורים למנקי הרחובות של העירייה? הוא לא יכול לפתוח מהדורה, ולכאורה הוא גם לא שווה פוסט. כל זה הרי לא באמת חשוב לעומת החדשות האמיתיות, נכון? אבל היו ימים שבהם בכל דקה קיבלתי הצעה חדשה כזו, והמסה הזו כבר אומרת משהו רציני ביותר על החברה הישראלית, על החוסן שלה ועל הסולידריות שלה. כל אחד הוא אור קטן בהודעת ווטסאפ, אבל כולם ביחד – אור איתן.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".