פניני עברית: כשחלשים ונחשלים מסובבים אתכם בכחש

ידועים דברי הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה: "מה שלא הורג – מחשל'. לדידי הדברים בוטים מידי ובמקרים רבים אף חוטאים לאמת. בעיני עדיפה הגרסה המעודנת והאופטימית יותר שאמרו חכמים ז"ל בתלמוד על לימוד התורה: "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן" (בבלי גיטין מג ע"א). ההתמודדות מצמיחה כנפיים ומפתחת יכולות וכוחות שהאדם לא היה מודע להם מתחילה. הדרך להצלחה חייבת לעבור דרך חתחתים. ההתמודדות מפתחת עצמאות, התבוננות לא שגרתית וכוחות נפש סמויים. כך גם יש שביארו את דברי התלמוד: "מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה" (בבלי מסכת קידושין דף לא ע"א), הבדידות והקושי היומיומי שאתו היתום נדרש להתמודד, הופך אותו לפיקח ועצמאי יותר (המאירי).

אך לא רק האדם הפרטי, גם גילויים חדשים בעולם המדע התגלו רק משום אילוצים רפואיים, צבאיים וכלכליים. הפינוק והנוחות אינם מעודדים פריצת דרך חדשה. עקב השלווה והשקט עלולה האנושות לשקוט על השמרים ולא לחתור למצוינות. באופן פרדוקסלי, ואולי לא מפתיע, דווקא החרם וההגבלות שהטילו מדינות בעולם על מדינת ישראל, תרמו להתעצמותה באופן מובהק.

מקור המילה מחשל במקרא: "כָּל־קֳבֵ֗ל דִּ֤י פַרְזְלָא֙ מְהַדֵּ֤ק וְחָשֵׁל֙ כֹּ֔לָּא" (דניאל ב', מ'), כלומר לרדד מתכת מלובנת באש. באופן מושאל הוראת המילה לחסן לעצב ולגבש. בשיכול אותיות חשל הוא הפך מן הנחשל, כלומר הרפה וחלש, כגון: "וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ" (דברים כ"ה, י"ח, וראה ראב"ע). ונחשל הוא כמו החלש: "הַֽחַלָּ֔שׁ יֹאמַ֖ר גִּבּ֥וֹר אָֽנִי" (יואל ד', י').

שיכול האותיות, כפי שנלמד במקרה זה, עשוי לעיתים לשמור על משמעותו, ולעיתים הוראת המילה הפוכה (ראה ספר "היפוך אותיות", הרב א"ד קוברניק). דוגמא נוספת של שיכול אותיות שמעתי מפי בני נתנאל נ"י אודות המילה עכשוב בכתוב: "חֲמַ֥ת עַכְשׁ֑וּב" (תהלים ק"מ, ד'). עכשוב בהוראה של עכביש.

בעברית בת ימינו המילה חולש משמעה שולט, כגון: "אֵ֛יךְ נָפַ֥לְתָּ מִשָּׁמַ֖יִם הֵילֵ֣ל בֶּן־שָׁ֑חַר נִגְדַּ֣עְתָּ לָאָ֔רֶץ חוֹלֵ֖שׁ עַל־גּוֹיִֽם" (ישעיהו י"ד, י"ב). זאת לעומת החלש הנשלט האמור לעיל. יש מבארים את המילה חולש במקרא זה במובן של מפיל גורלות (ראב"ע), כמו שהובא במשנה: "מטילין חלשים על הקדשים ביום טוב" (שבת כ"ג, ב'), כלומר, כאשר ביקשו הכהנים במקדש לחלק את בשר הקודש ביניהם, היו מפילים גורלות.

על הקשר בין חלשים במובן גורלות לבין לחשים, מצאנו בפירוש המשנה "מלאכת שלמה" לרבי שלמה ב"ר ישועה עדני (1567-1630), שכתב שהגורל נעשה בלחש ובחשאי, ככתוב: "בַּ֭חֵיק יוּטַ֣ל אֶת־הַגּוֹרָ֑ל וּ֝מֵה' כָּל־מִשְׁפָּטֽוֹ" (משלי ט"ז, ל"ג). כמו כן, כאשר מנה ופירט הנביא ישעיהו מיני תכשיטים, ציין הנביא גם את נזמי האוזן שנקראו בשם לחשים: "הַפְּאֵרִ֤ים וְהַצְּעָדוֹת֙ וְהַקִּשֻּׁרִ֔ים וּבָתֵּ֥י הַנֶּ֖פֶשׁ וְהַלְּחָשִֽׁים" (ישעיהו ג', כ'). שמם של תכשיטים אלו נקרא על שם שלוחשין לאוזן (רש"י). אך לחישה לא מצטמצמת לתקשורת שבין בני אנוש, הלחישה הושאלה גם לתיאור גחלים, גחלים לוחשות, כלומר בוערות, כמובא ברש"י בפירושו לתלמוד: "נראות כמתנענעות ולוחשות זו לזו" (בבלי פסחים כ"ז, א').

להכחיש את הכחוש

יש מילים שהקשר ביניהם לא ניכר, למרות הקרבה הפונטית או אפילו שורש זהה. דוגמא לדבר המילה כחש. יש כחש בהוראה של שקר, כגון: "וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ" (ויקרא י"ט, י"א). כחש ושקר עניינם אחד, אלא שכחש הוא שכופר בממון שהופקד אצלו, ושקר הוא שכופר בממון שהלווהו חברו (רשב"ם). זאת לעומת יש כחש במובן של רזון, למשל: "בִּ֭רְכַּי כָּשְׁל֣וּ מִצּ֑וֹם וּ֝בְשָׂרִ֗י כָּחַ֥שׁ מִשָּֽׁמֶן" (תהלים ק"ט, כ"ד).

ייתכן שהמשותף בין ההוראות הוא שכל דבר שאינו עומד על בסיס איתן ויציב נקרא כחש. כפי שהובא במדרש: "ושקר אין לו רגלים, שכל האותיות של שקר עומדין על חודן." (אלפא ביתא דר"ע נוסח ב'). כלומר, האותיות ש' ק' ר' עומדות על רגל אחת דקה ועלולות ליפול. כך גם דבר כחוש אין קיומו מבוסס ויציב.

המשמעויות השונות למילה כחש מוצאות את ביטויין בפירושים השונים לכמה מקראות. למשל: "כִּֽי־תְאֵנָ֣ה לֹֽא־תִפְרָ֗ח וְאֵ֤ין יְבוּל֙ בַּגְּפָנִ֔ים כִּחֵשׁ֙ מַעֲשֵׂה־זַ֔יִת וּשְׁדֵמ֖וֹת לֹא־עָ֣שָׂה אֹ֑כֶל" (חבקוק ג', י"ז). כך שבעוד שלפי מצודת ציון המילה כחש מתייחסת לזית, כלומר לעצי זית כחושים, המלבי"ם ביאר שהמילה כחש מתייחסת ליחס שבין האדם לזית. כלומר, תיאור האכזבה שנגרמת לחקלאי בעטיו של הזית. כך שגם המילה אכזבה ששורשה כזב, משמעה שקר וכחש.

כך הוא גם בכתוב: "חַטַּאת־פִּ֗ימוֹ דְּֽבַר־שְׂפָ֫תֵ֥ימוֹ וְיִלָּכְד֥וּ בִגְאוֹנָ֑ם וּמֵאָלָ֖ה וּמִכַּ֣חַשׁ יְסַפֵּֽרוּ" (תהלים נ"ט, י"ג). המילה כחש עשויה להתפרש בהוראה של רזון, שריבוי הכחש והרזון יגרום לחוטאים שיהפכו למשל ולשנינה ובני אדם ידברו אודותם. מאידך גיסא ניתן לומר שהאלה, כלומר שבועת שווא והשקר - הם הביאור והפירוט של חטאי פיהם (ראה רד"ק).

ועתה קוראים יקרים, התוכלו לבאר את פשר המשפט: "ההכחשות של הנתבע הכחוש שהכחיש כל קשר לאירוע, הכחישו את כוחו של התובע שטען שדברי הנתבע הם שקר, כזב וכחש"?

אילן חיים פור הוא מחבר הספרים "הפכים במקרא ובלשון חכמים" ו"אוצרות רבנו בחיי".