"שאלתי את המפקד: ’איך אכנס לשטח אויב כשאני מגובס?’ והוא השיב: ’אין ברירה’"

כשתפגשו את מדריך הטיולים בניה בלום מקפץ בין שבילי המסלולים בנגב, או לחילופין מדריך קבוצות באזור הצפון, מבלי לנוח ומבלי לעצור, תתקשו בוודאי להאמין שהאיש הזה נפצע קשות במלחמת שלום הגליל.

אלו לא רק הנמרצות והכושר הגופני, אלא גם שמחת החיים והחיוך שאינם יורדים לרגע מפניו. נראה שהוא חי את החיים במלואם, נהנה מהם ויודע לנצלם על הצד הטוב ביותר.

"אני אוהב את מה שאני עושה", הוא מסביר בפשטות, "הדרכות הטיולים הן חלק ממני ומחיי. אני מרגיש שאנחנו פשוט צריכים לנצל את האפשרות שיש לנו לטייל בארץ כל כך נהדרת ומיוחדת. בעיקר אני משתדל להדריך כמה שיותר טיולים שקשורים לטבע ולתנ"ך, ויש כל כך הרבה מקומות כאלו בארץ".

פציעה בשדה מוקשים

גם כבחור צעיר אהב בניה לטייל, הוא גם תכנן לצאת לכמה וכמה טיולים גדולים, אלא שאז הגיעה מלחמת שלום הגליל והקפיאה את התוכניות למשך תקופת מה.

"נכנסתי עם הפלוגה שלי ללבנון יחד עם כל הצבא, ביום הראשון למלחמה", הוא מספר. "התפקיד שהוטל על הגדוד שלנו היה לכבוש את אחד המוצבים של המחבלים שחיפה על מוצב אסטרטגי מאוד. היה ברור כי ברגע שנכבוש את היעד תהיה התקדמות ניכרת. יחד עם זאת, היעד נחשב למקום מבוצר, כך שהבנו שלא יהיה פשוט לכבוש אותו".

המילים "לא פשוט" הפכו מהר מאוד לעקובות מדם. התברר שבתוך הפעילות של הגדוד הם הסתבכו והיו חיילים שהגיעו לשדה מוקשים ונפצעו. חיילים אחרים ביקשו לחלץ אותם, ואז נפצעו גם הם, כך שנוצרה מעין תגובת שרשרת. "באותו זמן התפקיד שלי היה להיות הקשר של הסמג"ד, ומכיוון שהקרב בו השתתפנו כבר הסתיים ולא נותר לי מה לעשות בשטח, ביקשתי מהסמג"ד אישור לעזור בחילוץ הפצועים משדה המוקשים".

לא פחדת?

"בכלל לא. ברגעים כאלו אין שום פחד ולא עוברת לך בראש המחשבה 'מה יקרה אם אעלה חלילה על מוקש?' אלו זמנים שבהם הכל רץ  מהר ואתה פועל לפי מה שהדריכו אותך ולפי מה שאתה יודע". 

בניה עוצר לרגע ומבקש להסביר על נוהל חילוץ משדה מוקשים: "בשדה מוקשים הסכנה כמובן גדולה, לכן כשבאים לחלץ חייבים להצטייד ב'סנדלי חבלה' – אלו סנדלים הבנויים על גבי משטחים כמו ספוגים שמפחיתים את הלחץ על המוקש. הם כל סנדל כזה הוא הר בגובה של 40 ס"מ וגם שוקל לא מעט, אבל זו האופציה היחידה. לגבי הפצועים – ההוראה היא להניח תחת רגליהם 'כריות חבלה', כאשר על כל צעד שאתה מתקדם אתה צריך להניח כרית, כדי למנוע התפוצצות של מוקש. כל חילוץ מצריך ממך שתי כריות, והתקדמות איטית ביותר – פסיעה ועוד פסיעה, כך שהכל נמשך זמן רב מאוד. כמובן שלא פעלתי כיחיד, היו איתי עוד קצינים שסייעו בפינוי, היה גם הרופא שהעניק את הטיפול בשטח ועוד הרבה אנשים שפעלו באמת מתוך גבורה גדולה. 

בניה בלום, בהדלקת נרות חנוכה, השבוע עם תיירים

"אחרי שהצלחנו לחלץ את שני הפצועים הראשונים, התכוננו לפנות את הפצוע הקשה ביותר שבשל חומרת פציעתו לא יכול היה ללכת. הרופא שהעניק לו את הטיפול הרפואי הבהיר לנו שהוא מוכן לפינוי, ואנחנו התכוננו לחלץ אותו באמצעות אלונקה, מה שהצריך ארבעה חיילים ,כולם מצוידים בסנדלי חבלה, ובנוסף ארבע כריות חבלה כדי להניח תחת כל אחת מרגלי האלונקה. כך יצאנו במסע הפינוי כשאנחנו מתקדמים בקצב המהיר ביותר שאנו יכולים, בהתחשב בתנאים הקשים, מתוך הבנה שכל שנייה יקרה מפז, כיוון שבינתיים עלול הפצוע לאבד הרבה דם.

"הצלחנו להתקדם מרחק די גדול, ומכיוון שזו כבר לא הייתה הפעם הראשונה שעשינו את הדרך הזו, ידענו להיזהר וגם הזכרנו אחד לשני: 'פה יש מוקש', ו-'תיזהר מהמוקש הזה'. עם זאת, מכיוון שהייתה שעת לילה, היינו  צריכים להתאמץ מאוד כדי לא לדרוך עליהם בטעות. כנראה שהזהירות לא הספיקה, כי בשלב מסוים עליתי על מוקש ובאותו רגע נשמע פיצוץ אדיר וכולנו עפנו באוויר, יחד עם האלונקה".

את הרגעים שלאחר מכן בניה אינו זוכר, שכן הוא איבד את הכרתו. "אנשים שראו אותנו סיפרו לי לאחר מכן שעפנו כולנו לגובה של מטר וחצי יחד עם האלונקה. לצערי באותו פיצוץ גם נהרג הפצוע שחילצנו וכולנו נפצענו".

התמונה הבאה שזכורה לבניה היא כאשר הוא שוכב על הקרקע וסביבו נשמעות צעקות וקריאות, "וכמובן הריח", הוא מוסיף, "ריח של אבק שריפה שלקח לי הרבה זמן לשכוח אותו. ניסו לטפל בי בשטח במשך זמן רב, ולבסוף פונינו באמצעות טנק אל בית החולים זיו בצפת". 

בחזרה אל שדה הקרב

בניה מכיר לא מעט פצועים שמתארים כיצד חייהם השתנו בבת אחת לאחר הפציעה, אך במקרה שלו הוא טוען שהדברים היו אחרת. "בדיוק להיפך", הוא אומר, "אמנם עברתי אשפוז ארוך בזיו, אחר כך הועברתי לבית חולים הדסה ומשם לעוד מקומות נוספים לצורך שיקום, אך לאורך כל הזמן הזה ידעתי שהמלחמה ממשיכה ואני רוצה יותר מכל לחזור ללבנון ולעזור לחבריי להילחם. הרגשתי שלא ייתכן שכולם ממשיכים בקרב ואני שוכב בבית החולים".

מבחינה פיזית היית מסוגל לחזור לשטח?

"כיום אני מבין שלגמרי לא, אבל בזמנו לא חשבתי על זה יותר מידי, פשוט רציתי לחזור. זה היה לי חשוב ונלחמתי בכל הכלים שעמדו לרשותי. מלחמה בביורוקרטיה צבאית היא כידוע אחת המשימות המורכבות בארצנו, אבל לא התייאשתי. אחרי שהפעלתי לחצים במשך כשלושה חודשים, קיבלתי סוף-סוף את הבשורה: 'אתה יכול לעלות בחזרה לגדוד'. לא היה מאושר ממני. לקחתי עוד באותו יום את כל הציוד שלי ונסעתי עד לגדוד שחנה בשכונת וילות הסמוכה לבירות. היה ברור לי שאני לא אלחם בפועל, שכן הייתי עדיין עם רגל מגובסת, ואגב, לא סתם גבס, אלא כזה שכולם ציירו עליו וכתבו לי איחולי רפואה שלמה. היו גם כאבים ובקושי הצלחתי לזוז, אבל המפקדים הבהירו לי עוד קודם שהם רושמים אותי כ'סמל חדר מבצעים' ולא כלוחם, אז הבנתי שבסך הכל אהיה אחראי על מכשירי הקשר והעברת פקודות לגדוד.

"כך הגעתי לפלוגה שלי, וגיליתי את כולם ישובים במעגל, מקבלים תדריך לקראת כניסה ממערב בירות. כשהבחינו בי הזמינו אותי להצטרף, ואז לפתע גיליתי את רשימת השמות ונדהמתי לגלות שאני לא סמל בשום חדר מבצעים, אלא מפקד טור נגמ"שים. פתאום הבנתי - אחרי שהחיילים ייכנסו רגלית, צריכים טור נגמ"שים שייכנס אחריהם כדי לעזור להם ביציאה, ואני לא פחות ממפקד הטור. הרגשתי לא נעים ופניתי למפקד: 'אני בגבס, לא יכול להיכנס', ואז הוא אמר לי כך: 'בניה, אני מצטער, אבל אם לא תהיה שם, אין לי מישהו אחר לשים במקומך. ובכל מקרה כמפקד טור נגמ"שים אתה לא צריך ללכת או לרוץ, רק לשבת'. האמת היא שיכולתי לחוש סוג של ניצחון – לראות את עצמי חוזר בתוך שלושה חודשים מפציעה קשה אל שטח האויב ואף הופך למפקד נגמ"ש. אבל הבנתי טוב מאוד את גודל הסיכון בשל היותי פצוע. למרות זאת אני זוכר את עצמי נושם עמוק ואומר למפקד: 'בסדר, אני לוקח את זה על עצמי'. בסופו של דבר בוטל המבצע, וברוך ה' כפי שניתן לראות אני חי וקיים".

משתדל להיות גיבור

בניה מסיים את סיפורו עם חיוך גדול – אותו חיוך שכפי שגילינו מלווה אותו באופן קבוע, וכעת מסתבר שזהו חיוך של הודיה ושל הבנת משמעות החיים. "אני משתדל לראות כל דבר מהזווית הטובה", הוא מסכם, "גם בפציעה שחוויתי העדפתי לראות את הטוב והשיקום ולא את הטרגדיה. אבל אם אתייחס בכל זאת ברצינות למה שעבר עליי, אני יכול לומר שחילוץ בשדה מוקשים נשמע כמו משהו גדול במיוחד. לא סתם קיבלתי לאחר מכן גם עיטור מופת. אבל היו איתי גם עוד אנשים אחרים, וכולנו פעלנו יחד כפי שהודרכנו. כל אחד יכול לעשות את זה, ואני הייתי 'סתם' חייל.

"הגבורה האמיתית היא לא בפעולה עצמה, אלא בכך שאתה יודע לקבל החלטה ברגע הנכון, גם אם בלב אתה מרגיש שנכון לנהוג אחרת, כפי שכתוב בפרקי אבות 'איזהו גיבור הכובש את יצרו'. בחילוץ מהמוקשים לא היה עמדתי בפני ניסיון, היה ברור לי שאני מזנק, אבל כאשר התבקשתי לפקד על נגמ"ש  יכולתי להגיד שלא לשם כך שלחו אותי ואני לא מסוגל. למרות זאת הבנתי שלטובת המלחמה עליי לקבל על עצמי את התפקיד, ולהיכנס לתוך שטח האויב כשאני מגובס ופצוע, ודווקא לצורך קבלת ההחלטה הזו הרגשתי שאני זקוק לגבורה.

"אני חושב שזהו מסר שנכון לכל אחד מאתנו בכל מצב בחיים. אתה אף פעם לא יודע איפה זה יתפוס אותך ומתי תידרש לגלות את גבורתך – זה יכול להיות כשתהיה על ההגה, או שמישהו יתמוטט ברחוב ויזדקק לעזרה, או בכל מצב אחר. במצבים כאלו יש לדעת לקבל ברגע אחד את ההחלטה הנכונה. אם תזכרו את הסיפור שלי באותו זמן - אני את שלי עשיתי".